הגופה הייתה מוטלת על המדרכה, מעוכה ושותתת דם. לא ניתן היה
כמעט ולהבחין בתווי פני הגבר שהשתטח על אספלט שחור המרוח בנוזל
ארגמני חם. קרני השמש האדמדמות של הזריחה, החלו לצבוע את הרחוב
העייף בגווני זהב וכתום.
סביב הגופה עמלו שוטרים  במדים כחולים מגוהצים שמדדו, אספו
ראיות וצילמו את הגופה ואת זירת האירוע.
סביבם אחד השוטרים, תימני קטן, מתח סרט צהוב המסמן את זירת
הפשע, בעוד חברו, רוסי גדול ממדים, צעק על הקהל להתרחק לאחור
ולא להפריע למשטרה בעבודתה.
הקהל ההמום והסקרן, התגודד ויצר פקק עצום וסיפר מידע על המקרה
בהתרגשות. אחדים מהאנשים סיפרו במהירות פרטים על שהתרחש חצי
שעה קודם לכן לכל המעונין, וחלקם אף הוסיפו בכל פעם מחדש מידע
ממיטב דמיונם. אחדים מהאנשים פיהקו והביטו במתרחש במבט ישנוני
ועייף.
אחד הבלשים התרומם מהגופה, הסיר את כפפות הלטקס מידיו וטמן
אותן בכיס מכנסיו. הוא מחה את זיעתו ממצחו וצקצק בלשונו.
"אני תוהה מה קרה כאן", הרהר בקול ליד שותפו.
"אתה חושב שזו התאבדות, רצח או שאולי תאונה?", שאל השותף,
עיניו לא זעות מהגופה. "למען האמת, אין לי מושג. איני חושב
שזוהי תאונה, כי מה יש לאדם לחפש על גג בגובה עשר קומות בארבע
וחצי לפנות בוקר? ייתכן שהיה עמו אדם נוסף, אינני יודע, עלינו
לבדוק את הכל", ענה לו הבלש השחרחר.
הבלש מתולתל הבלורית, כרע אל הגופה, והזיז בעדינות את בגדיו
וחיפש מסמכים מזהים כלשהם, או כל מידע שעשוי לעזור לו בפתרון
התעלומה. להפתעתו הרבה, הבחין באקדח 25" כסוף, המכונה בפי כל
אקדח "מוסד". בידו הקפוצה בחוזקה היה שקיק שחור שאותו הוציא
במאמץ עילאי. בתוכו היו טבעת זהב עם יהלום גדול למדי ושרשרת
זהב עם תליון המעוצב בצורת לב עם אבן תכולה במרכזה. הגבר העונה
לשם אפרים דוידוביץ', לפי רישיון הנהיגה שלו, לבש שחורים ושכב
על גבו כשאצבעותיו אוטמות את אפו בלחיצה ופיו מעוות. לא תנוחה
שהיית מצפה מגבר שרצה לקפוץ למותו ממעקה הגג.

אפרים דוידוביץ', לבש ג'ינס שחור משופשף וחולצה שחורה צמודה.
הוא הלך בזהירות ברחוב החשוך, משתדל לא ללכת בתוך אלומות פנסי
הרחוב. הרחוב היה שקט, היה זה זמן אידיאלי לביצוע תוכניתו- כעת
לא שעת לילה מוקדמת בה אנשים עשויים להתעורר ולגלותו, וגם לא
שעת לילה מאוחרת מידי הסמוכה לבוקר, שעה בה חלק מהאנשים קמים
לעבודה.
הוא תכנן את עבודתו עד הפרט הזעיר ביותר.
ימים ששכב במיטתו ודמיין והריץ במוחו את התסריט לפעולה, כך
שתהיה מושלמת.  הוא ערך מבצע בלשות ועיקוב שלא היה מבייש גם את
הטוב שבאנשי המוסד, גם לא את אחיו הבכור, דניאל, שהיה בכיר
במוסד הישראלי.
כשאחיו ישן, הוא נטל בשקט את האקדח שלו לכל מקרה שלא יבוא
ממגרת שידת הלילה שלו. לאחר מכן, הוא לקח את השקיק השחור, ולבש
את בגדיו השחורים.
הוא פסע ברחוב שמריהו וחיפש את הבניין המוכר לו, מספר 67, זה
שתיצפת עליו מזה שבוע שלם, לילה אחר לילה.
הוא הגיע לבניין, ידיו בכיסים- עובר אורח תמים. אפרים הביט
לצדדים ואז חדר במהירות לבניין החשוך. הוא הדליק פנס כיס קטן
והאיר את דרכו במדרגות. אט אט עלה מדרגה מדרגה, מתפלל בלבו שלא
יתעורר איש מהשכנים, וששום כלב לא ינבח.
בסבלנות- על הגיע לקומה השמינית, ופנה כמתוך אינסטינקט לדלת
השמאלית מתוך ארבע. הוא ניגש לדלת, התכופף, כאילו קד קידה לפני
מלך רם-מעלה, והאזין לרחשים כלשהם בדירה. לאחר שהתרצה מהדממה
והיה בטוח שאין איש ער שם, הוא שלף מכשיר קטן שפורץ מנעולים
שגנב מאחת החנויות בעירו שמשכפלות מפתחות ומתקינות דלתות.
לאחר מספר סיבובים, הדלת נענתה למפתח ונפתחה בקול לחישה. הוא
השתהה רגע במקומו, שאף לקרבו את ריח הבית, חבש כובע סקי שחור
על ראשו ופסע במסדרון הארוך ומישש את הדלתות. כשהגיע לדלת
השלישית מימין, הבחין כי הדלת הייתה סגורה. לרגע חשב שכל שחיפש
בחייו, היה שם. הוא ידע זאת והדחף לפתוח את הדלת בפריצה בער
בעצמותיו. הוא החזיק את עצמו ופתח את הדלת בשקט. דלת העץ הלבנה
השמיעה קול חיכוך קטן ואפרים השתחל פנימה מיד וסגר אחריו את
הדלת. הוא גישש את דרכו לעבר מיקום המיטה המשוער.
מוזר, חשב לעצמו, המיטה לא בצד ימין, אלא שמאל. יכול להיות
שהיא שינתה את סדר הרהיטים?
הוא כרע על ברכיו, והאזין לרחש קול נשימתה הקסום של הנערה
ששכבה במיטה בדממה, מסיירת לה בארץ החלומות.
מעניין אם גם אני שם, חשב. אני יודע שאת תמיד בחלומותיי...
הוא הושיט יד, בלי מחשבה, וליטף קלות את שיערה הפרוע המתוח על
כריתה. הוא הריח את ריחה הנעים, זה שלמד להתמכר לו. בניגוד לכל
תוכניותיו, הוא לא יכל להתאפק- זה היה חזק ממנו- ונישק אותה על
שפתיה הרכות כשהסתובבה לעברו מתוך שינה.
שפתיה הרכות היו כדבש הניגר על שפתיו. הוא פתח את עיניו, חש
כנסיך המציל בנשיקה מכשפת את היפיפייה הנרדמת, כרומיאו המסכן
את חייו וחירותו למען יוליה שלו, כמו ריצ'ארד גיר שצועק
לאהובתו, ג'וליה רוברטס, הזונה החיננית, מהרחוב בסוף הסרט
"אישה יפה".
הבחורה פקחה עיניה כמתבקש מהנשיקה, אולם בניגוד לכל ציפיותיו,
היא הבחינה בזר מולה וצרחה. הוא נבהל והתנער ממקומו כאילו
התעורר בכוח מחלום מתוק.
הוא נרתע לאחור, וניסע לדבר, אולם היא קפצה מהמיטה והחלה להכות
אותו נמרצות, לא מקשיבה לו כלל וכלל. היא נטלה אגרטל מהשידה
והטיחה אותו בראשו בקול נפץ מחריש אוזניים. דם זלג מאוזנו.
הוא צעק וברח כל עוד רוחו בו.
"סוטה!!!", צרחה בקול,  "איך אתה מעז!?", והמשיכה לרדוף
אחריו.
הוא ניסה לקרוא בשמה, אולם מההלם הוא לא הצליח להוציא מילה
מפיו. הוא פתח את הדלת הראשית וברח במהירות על, מביט הנה והנה
ומנסה למצוא דרך חילוץ. הוא חשב שהדרך הראשונה שבה תחשוב שהוא
ברח היא בוודאי למטה ולכן דילג על המדרגות בקומות העליונות.
ברם, מזלו לא צלח לו והבחורה שמעה את קול טפוף נעליו עולה
במדרגות והיא רצה אחריו עם סכין מטבח גדולה שהצליחה בעמל רב
ובסערת נפש למצוא איכשהו ברגעים ספורים.
הוא הגיע לקומה האחרונה וחש אבוד.
לא כך תכנן שזה יקרה. טיפש! למה הערת אותה?, חשב.
פתאום, כאילו אלת המזל החליטה לעמוד לצדו, הבחין בסולם העולה
מעלה לגג. הוא טיפס על הסולם ופתח במאמץ- מה את הגג ואז השתחל
למעלה. בטיפשותו הרבה, לא סגר את הגג שאחריו, אם כי ידע
שהבחורה הזו חכמה וגם אם היה סוגר אותה, היא הייתה מגלה עד
מהרה כיצד ברח.
היא ראתה את הגגון הפתוח ובכוחות שלא ידעה שהם טמונים בה,
שאולי נבעו מזעם עיוור, שכן כלל לא חשבה על התוצאות שעלולות
לקרות אם הוא חמוש ואכזר, או סתם מפוחד.  היא טיפסה על הגג
בכותונת הלילה השקופה שלה, לא חשבה כלל על לבושה, מלבד כשרוח
קרה נשבה עליה והיא החלה לרעוד.
"צא החוצה והראה את עצמך, פחדן!", קראה בקול.
קרני השמש הראשונות החלו לבקוע מבעד לעלטה ולעננים הכבדים.
הוא יצא מאחוריה וקרא לה בקול: "אורנה!".
היא הסתובבה, הסכין רעדה בידה. "איך אתה יודע את שמי?", ניסתה
לשאול בסמכותיות, אולם קולה היה רווי ביראה.
"זה אני, אפרים", אמר והתקרב אליה מרחק של מטרים ספורים, עומד
על סף הגג עדיין.
"מה אתה עושה פה?", שאלה בחצי התרגשות, חצי פחד. הדבר האחרון
שציפתה שאיש זה יהיה החבר שלה לשעבר, ממנו נפרדה לפני שבועות
ספורים.
"אני מצטער שהפחדתי אותך, זה לא היה אמור לקרות ככה. רציתי רק
שזה יהיה מיוחד ומקורי...", הוא גמגם ושלף את השקיק מכיס
מכנסיו ואז כרע על ברכיו. "האם תינשאי לי?".
היא עמדה מולו המומה ולא ידעה מה לומר לו.
הוא נעמד שוב. "את הדבר הכי יקר לי בחיים, אני לא יכול לחיות
בלעדייך! הבנתי את זה רק אחרי שעזבתי אותך וראיתי שאני לא
מסוגל לישון בלילות וחיי בלעדייך אינם חיים!".
הוא הסיר את כובע הסקי מראשו ושמט אותה על הבטון ואז חייך
אליה.
"אפרים! כן! אני אוהבת אותך!", קראה לו בקול ופרשה את ידיה
לחיבוק גדול. היא התגעגעה אליו כל כך לאחר שנטש אותה באכזריות
ולא היה יום בו לא חשבה עליו ולא התענתה.
אפרים חייך ואז פניו התעוותו. הוא עמד על סף הגג, וברגע שפיה
נפתח ודיבר, הריח את ריח צחנת הבוקר שנדף מפיה. הוא פסע לאחור
וחש איך הוא מאבד את ההכרה וצונח...






תודה לעופר אמברhttp://stage.co.il/Authors/19907 על הרעיון
לסיפור,
וגם לשי פישר http://stage.co.il/Authors/ShaiFisher שלא אוהב
פואנטות בסוף, אז בשבילו שמתי אותה בהתחלה (או לפחות
ניסיתי)...