כל המשחקים האלה עוד יעלו לי בשפיות דעתי, קודם אתה אוהב, אחר
כך לא, אחר כך קצת כן ואחר כך אתה שוכח. ואני נשארת פה מנסה
להבין למה לעזאזל הם מתכונים שהם אומרים "כנות", כי אני כנה
לחלוטין, לא משקרת ,לא מסתירה שום דבר מעינייך הבוחנות, ואם
אני אומרת משהו עם השפתיים הוא לא יותר אמיתי מאם אני אומרת
אותו עם הגוף, אבל לך מותר להיות עיוור כי אתה מתבייש וסגור
ומי יודע מה עוד.
האם זו באמת אהבה? כי לי פשוט נראה שעליתי על הגל ופתאום כשאני
"לבד" הרבה יותר קל לי להתאהב בכולם, לחלום עליהם, אבל הם
חייבים להיות, כתמיד, חלק מימנה. אולי זה פשוט מנגנון הגנה?
אולי אני בכל זאת פוחדת להיות לבד אז אני פשוט "מסדרת" לי
אנשים להיות איתם ביחד, בצורה שהיא יותר מוחלטת מכל צורה
אחרת.

תשים לב שעל המונולוג הזה אין בכלל הקדשה כי אני לא באמת
מרגישה שהוא לך, או שזה באמת מעניין אותך באופן כל שהוא, זה
מונולוג עליי ואיך נצלתי שוב מרשת הרגשות שהטמנתי לי אני
בעצמי.

איזה מין דיברורים אלו, זה לא מה שמחנכת אומרת, לא?!
אבל אני לא מחנכת בשעות אלה ממש. עכשיו אני ילדה קצת עצובה
שתתגבר עוד כמה שעות על מה שהיא חושבת שהוא שיברון לב טוטאלי.
ככה אני רק בבית, ומכיוון שאני נמצאת בבית רק שעות ספורות מתוך
היום זה לא באמת משקף אותי. אולי עוד שלוש שעות כשאני אלך לשם,
אני  ארגיש פחות ככה ויותר אוהבת, אולי אני לא אהייה עצובה כל
כך בלי שום סיבה אמיתית נראת לעין , ובטוח שאני אהייה יותר
מחנכת, נכון?


בבית מותר להיות עצובה,
אבל רק השנה...