שוב אני מוצאת את עצמי בחוף הים, בלילה. בכל פעם שאני מרגישה
את התחושה הזאת שגורמת לי לרצות לזרוק את הכל, אני איכשהוא
בסוף אגיע לים. אז אני יושבת, בפעם המי ידוע כמה, בישיבה
מזרחית. מנסה לעשות מדיטציה כמו שליאב לימד אותי, ואחרי שאני
מצליחה אני פשוט יושבת מול הים שעות ומתהפנטת מרעש הגלים, כמו
כל העולם הזה בערך. לחברה שלי קוראים גל. גם אני הייתי רוצה
להיות גל, דבר כל כך קטן אך בעל משמעות גדולה משניתן לתאר.
שוב אני מוצאת את עצמי בחוף הים, בלילה. בכל פעם שאני מרגישה
את התחושה הזאת שגורמת לי לרצות לזרוק את הכל, אני איכשהוא
בסוף אגיע לים. ועכשיו אני חושבת עליו, מתרכזת יותר ויותר,
מנסה להבין אותו. אבל אני לא מצליחה. אז אני מפסיקה לחשוב
עליו. לא באמת, אני פשוט מסיחה את הדעת לחלקים אחרים במוח,
פחות חשובים. כמובן שאחר כך אני בוכה, אבל זה לא כל כך נורא.
אומרים שלבכות זה משחרר וזה בריא. מי זה ה"אומרים" האלה בכלל?
אני באמת אצטרך לתפוס איתם מתישהוא שיחה כי הם ממש מתחילים
לעצבן עם הפילוסופיות המוזרות שלהם.
שוב אני מוצאת את עצמי בחוף הים, בלילה. בכל פעם שאני מרגישה
את התחושה הזאת שגורמת לי לרצות לזרוק את הכל, אני איכשהוא
בסוף אגיע לים. אז אני יושבת, בפעם המי יודע כמה, בישיבה
מזרחית. אבל הפעם קצת קשה יותר לעשות מדיטציה. מה לעשות, זאת
פעם ראשונה שאני לא יושבת על החוף אלא בתוך המים. אולי זה בגלל
שקשה יותר לנשום שאתה מוקף במים עד מעל לראש. אולי זה בגלל
שהכל מרגיש כבד יותר, כי כבר נגמר לי האויר. אני יודעת שאנשים
יאשימו אותו בסוף על מה שקרה לי. הם יחשבו שטבעתי בגללו. ישימו
אותו בכלא, בלאגנים.
אבל האמת היא שזה בכלל לא בגללו. זה בזכותו.