עוד חורף הגיע, כבר שניים עברו מאז שהכל התחיל. ושוב רחובות
ורשה הפכו לקודרים, גופות על גבי גופות. מחוץ למקום הזה, הכל
הרבה יותר יפה. מחוץ למקום הזה יש ילדים שמחייכים ועייניים
יפות ובורקות וילדה עם לחיים סמוקות, בחוץ האדישות חוגגת.

היא נכנסה לחדר הקטן שלהן והסתכלה לאמה בעיניים. בפעם האחרונה
שאמה ראתה את המבט הזה, בעלה נסע בפעם האחרונה. נסע לעבוד, אך
השמועות הצביעו אחרת. "סנדרה. מה יש?" היא שאלה בעיניים
דואגות.
"תברכי אותי, אמא", המילים הראשונות שהוציאה במשך כל היום.
ובכל זאת, כל כך קרות וציניות. הרגש כבר לא שיחק אצלה תפקיד
ממזמן. "לברך אותך, על מה?" כבר היה ספק של תקווה, ספק של
אכזבה - היא לא ידעה למה לצפות. "אני הולכת למיטה עם 'היורה'",
זה היה הכינוי שלו, כיוון שהיה יורה בכל אחד שנתקל בדרכו,
בתנאי שהיה יהודי לפחות. "איזה שטויות את מדברת, ילדה שלי. אם
היה סבון, הייתי שוטפת לך את הפה", היא תקפה. "כן, כן, אמא.
אין לך מה לדאוג יותר. רצית לחתן אותי ויאנוש אינו. דאגת לאבא,
וגם הוא נסע - מתים לא חוזרים. ואנה... הבת האהובה שלך - הבת
הכל כך מצליחה שלך לקחה את חייה". הטון הציני הזה היה יכול
להטריף את אמה עד לאובדן הדעת ודעתה כבר הייתה מטורפת. "היא
התאבדה בלית ברירה, ילד שנלקח ממך זה הסוף. אל תשפטי את אחותך
לפני שתעמדי במצבה, את שומעת, ילדה?" היא לא ענתה. "את שומעת,
הא? תעני לי!" היא דרשה.
"עכשיו לא יהיה לך מה לדאוג יותר. תשכחי את האובדן, לא תשבי
יותר על אבא, או על אנה, או על דובק הקטן. עכשיו אני הולכת עם
קצין למיטה. את לא גאה בי, אמא?" הקול שלה החל להיות חנוק מרגע
לרגע, ובכל זאת נשמעה כל כך חזקה בדעתה. "הטירוף שלך לא עזב
אותך, הא, ילדה? מהרגע שהתארסת ועד לעכשיו. טעם האהבה עשה אותך
שיכורה".

"לא, אמא. את המטורפת. קדימה, תיפטרי מהשכול, חיים רק פעם אחת
- מוטב שנחיה טוב עד לרגע האחרון". היא הנהנה ומיד החלה לצעוק:
"אתן שומעות, יהודיות צעירות? תשכחו את הבעלים, תשכחו את
הילדים, האחים. עכשיו זמן לטעום את הקצה המתוק". היא תפסה את
ידיה של אמה והתחילה לרקוד בצעדים קטנטנים, עד שעזבה אותה האם
בפתאומיות והתיישבה על דרגש קטן שישב בפינת החדר. היא הניחה את
ידה על מצחה, בתנועת יאוש, והחלה לבכות.
"כן, אמא, תברחי. הרי מאז שהתחילה המלחמה הזו, את כבר לא בין
החיים גם כך. תברכי אותי". ולא ברכה. היא יצאה מהחדר לכיוון
היציאה אל הרחוב וסגרה אותה אחריה.

רבע שעה זמן הליכה משם ועד לביתו של 'היורה'. כשנעמדה מולו לא
היססה. הוא הציץ בה מהחלון שבקומה השניה והורה לה להיכנס. "הו,
עלמת חן יפה. לא ידעתי שהטבע טועה לפעמים". הוא בחן אותה
בקפידה, מכף רגל ועד ראש. "הטבע טועה?" היא שאלה. "כן, לעיתים
מביא הטבע חזירות יפות לעולם, כמוך. את תופעת טבע, לכן ביקשתי
אותך אלי". היא לא רצתה להודות לו, בלב היא שנאה אותו שנאת
מוות. בהתה בו מבריק את אקדחו. "אז אתה גזר דיני?" היא אזרה
אומץ בשנית, היא הייתה אישה אמיצה. נשים רבות היו פושטות
בגדיהן ושותקות. למזלה, היא הייתה יפה, חזרזירה עם לחיים
ורדרדות. תופעת טבע. "אני גזר דינך? את גזר דיני, זה לא משנה.
כולנו גוזרים זה את זה בסוף, לא?" הוא היה משועשע מעצמו והחל
לגחך. היא שתקה.
"שבי על המיטה", הוא פקד עליה והצביע עם אקדחו לכיוונה. היא
החלה להוריד, לאט לאט. את כל שרשרותיה, טבעת האירוסין. את
העגילים. "זה לא נחוץ להוריד תכשיטים", הוא אמר בעודה ממשיכה
להתפשט, כשלבסוף נפרדת מנעליה ומתחברת שוב לקרקע מוצקה. "למה
לי כל אלו? במשך כל חיי רימו אותי." והוא ממשיך לאחוז באקדח.
"תופעת טבע וגם פלספנית. חזירים לא נועדו בשביל לדבר, רק בשביל
לספק את תאוות האדם. ברור לך?"
היא עמדה שם, עירומה לגמרי. ובכל זאת, כל כך זקופה, כל כך גאה.
הוא הניח את האקדח על השולחן. "אתה גזר דיני. אני גזר דינך,
כן". הוא החל לפתוח את מכנסיו והיא עומדת עירומה. ברגע שהתקרב
אליה הסתובבה והביטה בו מהצד השני של החדר. הם החליפו מקומות.
"אשתך עלולה לחזור, לא?" היא העמידה פני מודאגת. "אשתי? את
בוודאי צוחקת". אותו זה לא ממש הדאיג. "כן, אשתך, אני יכולה
לראות אותה. עומדת בפתח הדלת הזו שמאחוריך, השמלה שלה כבר
מלוכלכת מדמך, הלב שלה לא מרגיש. מאחורי גבה, אקדח המכוון
אלי", וברגע שהסתובב את הדלת, לפתה את האקדח בידה, וכוונה אותו
אליו.

"לא תצאי מזה בחיים, חזירה! תני לי את הרובה, אדאג שיטפלו בך
ובאמך". הוא ניסה להציל את חייו בסמכותו האחרונה. שיחד אותה
בחיים. "את אימי הרגתם מזמן, יחד עם כל משפחתי". האקדח כוון
אליו בידיים רועדות. "ומה עם רחמים? האל שלך רחום, כך שמעתי,
רחמי עלי". הוא היה חסר אונים. "אם יודע האל לקחת, למה לי אל.
אתם העלמתם ממני כל אמונה. באתי עירומה לעולם הזה, ועכשיו אני
עומדת פה עירומה מולך. החיים האלו לא מקודשים לי מספיק כדי
להחזיק בהם". הוא נראה המום, מכנסיו פתוחים ויהודיה מכוונת
אליו אקדח. הוא לא האמין, זה היה קשה מדי בכדי לעכל. "תפשיל
מכנסיים". הוא לא נענה. "תפשיל!" היא דרשה, "תפשיל!" והוא
הפשיל. "עכשיו עמוד עם הגב לקיר, כמו שהעמדת את יאנוש אתה
בעצמך. עכשיו תורך". הוא רעד, ולא מהקור. "אתה גזר דיני, ואני
גזר דינך", היא אמרה וירתה בו את כל הכדורים שהיו ברשותה.

רבע שעה ישבה שם, עד שבינתיים הגיעו למקום 'יורים' אחרים. ראו
את שעשתה ואותו שכוב על הרצפה ומכנסיו למטה. החלו לגעת בה, בזה
אחר זה. כאשר האחד בתוכה, האחרים עומדים וצוחקים. והיא שם,
עירומה כביום הוולדה, מתחתיהם. ואין מה שיפריד בינה לבין
הקרקע.  בוהה בגופתו על הרצפה ומחייכת. הם אונסים אותה והיא
מחייכת. הטירוף כבר אחז בה יותר מתמיד. אחר כך השכיבו אותה
והכניסו את האקדח, היא לא הרגישה כלום - רק בהתה בגופה על
הרצפה. "זה טוב לך, חזירה?" צועקים בקולי קולות. אחד מהם יורה
בתוכה שתי יריות. והיא ממשיכה לחייך, בין רגליה מתפשטת שלולית
דם כהה.
"אתם גזר דיני ואני גזר דינכם. ברכו אותי", היא לחשה, ועצמה את
עיניה בפעם האחרונה.  





(ע"פי היצירה הנשים האבודות מטרויה"- חנוך לוין. )