נדמה לי שנשמתי נעתקה. לא אוכל לומר לך אם דבריי נכונים או
שקריים, הרי אם אומר תדעי את התשובה. בחיפושייך האין סופיים
אחר האמת תתקלי באבנים כבדות. הן יוצבו בדרכך, גדולות כל כך.
נסיונותיך הכושלים לסלקן ייקחו ממך כוחות, כוחות שמאוחר יותר
תקווי שישובו.
מזמן הפסקת להתעסק במופעי קסם ובהתרפקות על זכרונות. כעת את
מעדיפה להיות מאותם הפרצופים האדישים-מונוטונים האלה. לא תמצאי
מקלט בין זרועותיו החמימות, הן עסוקות בלעטוף ילדות אחרות,
קטנות גם כן, מנופצות. בשבילו כמה שהרסיסים קטנים יותר, ככה
הוא יאהב יותר. הוא מחכה לסימנים מהשמיים, גם את. לא מאסת
בתפילות לאלוהים שימטיר עלייך גשם קריר.

אם תדעי את התשובות לא יהיה לך אחר מה לחפש. אם תפסיקי לשאול
שאלות את תשארי. חתיכות ממך יצמחו, יגדלו בתוכך. חלקן יהפכו
למפלצת ענקית, חלקן יפיחו בך נשימות קצובות, איטיות.
אם תדעי את התשובות אזכיר לך איך חולמים, לבל תשכחי.
אין בי נסיונות להיות אחרת בשבילך. יש בי רצון להיות אמיתית,
לאהוב אותך ככה, כמו שאת. אני עוד דובקת במנטרות עתיקות, משננת
משפטים שיחדרו אליי במהרה, יישר ללב. מכות קטנות, קצובות, אני
משדרת, תדרים קלושים ואהבות רחוקות. מעולם לא התיימרתי להיות
החכמה מבני האדם. תמיד ניסיתי רק לפגוע בתיבת הפלסטיק האטומה
שבליבך, להגיע בעזרת מילים או חיבוקים. שלחתי לך גשמים בחורף.
הסכמתי להפוך את העולם בשבילך. לא אשקר לך קטנה, מעולם לא
שיקרתי. אספר לך הכל כעת, אם רק תתני לי רגע ותקשיבי. שבירה,
הסתכלי בעיניי. לא אבקש ממך לחייך בכדי שליבי ישתוק. אבקש ממך
שתחייכי כדי שליבך שלך יפשיר, שתתאחי דרך חיוכים קטנים,
שתתפרקי ותחלימי.
אמשיך לאהוב אותך עד כלות נשמתי, בכל רגע, או תנועה חדה.
שניות של דמעות מתפוצצות בכל מרוצי הזמן המטורפים האלה. מזמן
רציתי לספר לך סיפורים, קיוויתי שבי יהיו את התקוות בשבילך.
התמוטטתי כאשר גיליתי שאין בי אף לא תקווה אחת. הסתגלתי לרעיון
של ילדה שבירה בצד השני של הארץ, של מעטה ציני שכל כולך מתעטפת
בו, לרגעי חורף שקטים.
יותר מכל, הסתגלתי לבדידות. בכל רגע שעבר קיוויתי שתופיעי מולי
ובשעה שתחבקי אותי, רגשות מתים יקומו לתחיה.
רוב מה שרציתי לומר התערפל בראשי, או בשניות אחדות של שתיקות.
לנצח אקווה שתמצאי את התשובות, אך לי ילדה, אין אפילו תשובה
אחת.