בחסות החשיכה כשהערב ירד
אלול מתשרי בשקט נפרד,
והרוח מוחה את דמעות הפרידה
ושלפים בשדה אוחזים בידה.
והיה לי יום חג והיה לי יום צום
וימי הלבד אז מילואני עד תום,
והיית קרוב וכמעט בטווח יד
אך רחוק כאלול מתשרי אשתקד.
וכשהשחר ניעור והשמש זרחה
בליבי אז ניעורה תקווה חדשה,
והיית בן בית בחדרי לבבי
ובמשעול החולות מהים לביתי.
עם שחר ראשון ואשמורת תיכונה
נפרד אלול מחודשי השנה,
ועלים עזובים בשלכת יפלו
ועצים ערומים בשדרה יסערו.
והסתו יגשש את דרכו בשתיקה
לליבי שנהה אחר עונות השנה,
ודמעות היורה על לחיי אט זולגות
וידך לא עימי למחותן ברכות. |
