הקירות צבועים בירוק, הצבע על הקיר קצת מתקלף, מוסיקת מעליות
נעימה שמשום מה נבחרה על ידי הפקידה בעלת הפרצוף עם הסנטר
המחודד שלובשת משקפיים שמסתירות מאחוריהן זוג עיניים חצי
עיוורות.
"ערב טוב אדוני, גברתי, האם קבעתם תור להיום?", שואלת הפקידה
את כל מי שנכנס בדלת הזכוכית המצפצפת שבקופת החולים במרכז
המסחרי החדש בחולון. גבר בגיל העמידה בכפכפים כחולות, מכנסיים
קצרות, וגופייה לבנה מלווה בגברת עם שיער מנופח צבוע בבלונד
זועק, מחזיקה בידה חפיסת ניירות טישו ופניה מבריקות מזיעה
נראית כמותשת.
"אני מתנצלת שקשה לי לדבר כל כך חזק אבל אני חייבת לראות רופא,
מותק אז תעשי טובה ותתני לי להיכנס אל הדוקטור!", כך בקול צרוד
משיעול אומרת הבלונדה לפקידה המחודדת.
"בלי תור את לא נכנסת! אני מצטערת אם את לא חשה בטוב, אך אם
תרצי אולי מחר תוכלי להגיע ונכניס אותך לפגישה בשעות הבוקר
המוקדמות, פשוט יש אנשים מוזמנים היום לדוקטור וכמו שאת רואה
חדר ההמתנה שלנו גם מלא כרגע, הדוקטור הולך בעוד שעה ואין
סיכוי שגם הוא יוכל לקבל אותך", עונה לה הפקידה במבט מתגרה.
מסתובבת המחומצנת במבט כעוס לבעלה ואומרת : "שמעון, מה נעשה?"

"לכי תפדרי את האף כפרה! אני אטפל פה בעניינים", אומר בקול רם
ומתנשא, מתריס את שערות חזהו שבולטות מעל הגופייה כמו טווס
שמשוויץ באונו.
" ערב טוב לך חמדתי" מלקלק בלשונו , ונועץ טלפיו בשולחן.
"וואללה אני רק צריך טובה קטנה, כי אם לא,אז רק אני אסבול מזה
אחר כך, היא כל היום מסתובבת בין הרגליים של עצמה וקודחת מחום
ומשתעלת", אומר במבט מתחנן לעזרה, וממשיך: "רק תתני לה לראות
את הדוקטור חמש רגע כדי שיביא לה כדורים קצת יותר טובים מהחרא
שקונים בלי מרשם בפרמסי", מתיישב על הכיסא שמולה , ונועץ עיניו
במחשופה.

"כאן אנו נוהגים אך ורק על פי הפרוטוקול, ושוב פעם אם אני
צריכה להזכיר לך, אתה נמצא בקופת חולים ויש פה אנשים חולים,
ואני אשמח אם לא תמשיך ותיגש אליי בגישה כזאתי מכיוון שהיא
פוגעת בי בצורה משפילה, אשמח לעזור אם אוכל ואקבע לאשתך תור
למחר, אך יותר מזה אין מה לעשות כרגע...", ספק מתגרה, ספק
מיתממת היא ממשיכה איתו את הדו שיח, ומשפילה את מבטה בכל פעם
שעיניו השחורות הנוצצות מתחת למצח הבולבוסי עובר על פני גופה.
" מרחוק, את נראית מיליון דולר! מקרוב את חייבת לי שקל, אז אל
תכריחי אותי לעשות משהו שנצטער עליו אחר  כך", כך מתרומם מעבר
לשולחן לכיוון המחודדת ומסתכל עליה ישירות לתוך העיניים.
" מה קורה כאן?" שואלת המחומצנת, שבינתיים הפנים המרוחות
מהאיפור הקודם, והחום שכנראה נובע מהקדחת שבעלה הביא לה , חזרה
בינתיים מתוקנת כסדרה, ונראתה קצת פחות ממלא חמישים שנותיה.
" שום דבר", אומר הבולדוג ונשען לאחור על הכיסא, "בואי נקבע לך
תור למחר מותק, היום אין מצב".
הפקידה ממלאת את הפרטים , נשענת לאחור על המשענת המרווחת,
מתמתחת וכשבעיניה נראית הרגשה מנצחת, מתבוננת ברע ובמכוערת
יוצאים את המרפאה.