הבכי הקרוע מבעד לחלון,
חדר מתחת לכרי,
זחל
בין השמיכה
ובין גופי.

התעוררתי
והייתי מעט בודדה,
אבל בעיקר כועסת על מישהו
אשר היה צריך ככלות הכל,
למנוע,
אך עכשיו,
הוא ישן
ואינו שומע.

הצתתי סיגריה.
ידעתי כי צריך להמתין.

הקשבתי לריצת המחוגים הקטנים -
כמו מחטים מעוקרות בידי רופאים מטורפים.
כמעט בת שלושים
חשבתי,
ונשענת כמו ישישה על החיים,
ולפעמים,
לפעמים
גם מתפתה עם המתים
ואם היית חולם אותי אז,
שלא באשמתך,
מרחוק,
היית מבין מדוע אנו
מחוברים תמיד
רק בהפסקות...