"אדיוס, לוס אמיגוס", ראיתי את פניו המחייכות של עומר, חיות
ושמחות, בעודו מושך את חוט המצת שהיה מחובר לפתיל ההשהיה. הוא
קם ונסוג, אני מחפה עליו עם הנגב, הוא נשכב, מחפה עליי, למרות
שידע שעוד שני צלפים, וחולית רתק צופה רק עלינו. תמיד אפשר
לסמוך על עומר.
קמתי, משקל הנגב זעום לעומת האפוד שהיה מלא בתחמושת, אבל
האימון משתלם. כמו באימון רצתי לעבר עומר, עובר אותו, וקופץ
מעבר לשוחה. נשכב שוב לחפות עליו - ככה היינו תמיד, מתחילת
המסלול ביחד, מחפים אחד על השני, לא חשוב מה.
עוד עשרים שניות, חשבתי. עומר גם חשב כך כנראה, כי לא ראיתי
אותו רץ ככה בחיים. הוא סימן לי לקום כשהוא רץ, מצביע למעלה,
לעבר הגבעה עליה ישב רמי - צלף מחונן. לא ראינו אותו מן הסתם.
זה דווקא עודד אותי - לא אמורים לראות צלפים.
קמתי והתחלתי לרוץ, עומר רץ לידי, ושנינו רצים כמו מטורפים.
אז, לפתע, בלי שום אזהרה, מעדתי על משהו. בעודי נופל לתוך
תעלה, ראיתי משהו קופץ למעלה ואת עומר צועק ואז...
התעוררתי שטוף זיעה. אותו חלום, סיוט, כבר שנה כמעט. מחיתי את
הזיעה מהמצח, וגיליתי שחלק מהרטיבות על פניי היו דמעות טריות.
כן, גם אני בוכה. גם אני, הלוחם הגדול מה"יחידה". אז מה, לא
קורה?
כשחזרנו, לא הלכתי להלוויה - לא יכולת לדבר עם ההורים שלו. רק
עם ההורים שלו? עם כולם. העפתי את נורית לכל הרוחות מחיי,
ההורים שלי נכנסו למשבר בגללי, כל החברים שלי ניסו לעזור, אבל
אני...
רצו לשלוח אותי לקב"ן, העיפו אותי מהיחידה, היה אפילו פסיכולוג
שהיה מגיע אליי הביתה. אבל אף אחד מהם לא יכל להוציא את עומר
מהראש שלי. אף אחד לא יכל להחזיר אותו.
אף אחד לא הבין. כולם דיברו מסביבי, כאילו אני לא שומע, על
פוטנציאל מבוזבז, על חיי שנהרסו, על הסבל שאני גורם לכל מי
שסביבי. ומה עם עומר? הפוטנציאל שלו לא בוזבז? חייו לא נהרסו?
לא נגרם סבל למי שהיה סביבו?
קמתי מהמיטה, מה שלא עשיתי, נראה לי יומיים. הייתי חייב
לשירותים, ונראה לי שאני אדחוף משהו לפה. כשהשתנתי, היה נדמה
לי שאני שומע אותו צוחק מאחוריי "זה כל מה שיש לך? לא פלא
שנורית עצובה כל הזמן", ואני הייתי מחייך, שנינו יודעים שעוד
שנייה נתגלגל על הדשא, או על הרצפה, או בכל מקום אחר, ונסה
לגרום אחד לשני להצטער על דבריו או להודות בנכונות הדברים.
כשסובבתי את הראש, הוא לא היה שם. חיוך שעלה על פרצופי נמחק.
לא, הוא גם לא יהיה שם.
הלכתי למטבח, סוחב את הרגליים, ופתחתי את המקרר. "אח שלי, אולי
תזרוק לי איזה פחית" שמעתי אותו קורא אליי. עצמתי את העיניים
ודחפתי את הדמעות בחזרה. ככה זה, כבר שנה כמעט.
בכל מקום הוא נמצא, בכל פעולה שאני עושה, בכל ביס שאני נוגס.
וכל הזמן אני חושב לעצמי - למה אני? למה אני הייתי צריך ליפול
לתוך התעלה, ולהסתכל למעלה בדיוק כשהמוקש המנתר קרע את אח שלי
לגזרים.