פאפא: התחושה שאתה נותן ביס בריא בתפוח שציפית שיתנגד
לשיניים שלך, אבל הוא עם הערכה עצמית של פירה.

וואלה הרבה שנים אני מופיע; עוד כשהייתי ילד...

האמת: על הבמה על הכיפאק אבל הכי סבבה זה אחרי. כל המחמאות
והמחיאות וההתרגשות... ממש עומד לך אבל לא באמת, וכל המנועים
נותנים בראש ואתה יכול להישבע שהיית חי את התחושה הזאת לפחות
כמה שנים טובות, בלי הרבה מצפון.

מתוך כל החיוכים יוצא שאיזה אחד מצטייר לך עם משהו לא טוב. אין
לך מושג, אתה מטמיע, וממשיך לחייך, להתחבק,  נותן להם...
שילטפו לך...

הבן זונה מתעקש ומתקרב. אתה מסנן עליו משהו בערבית ובלב מתכנן
איך תלחץ לו את היד ותגיד "יופי... אני שמח שנהנית... תבוא שוב
ב-28 למשהו..."  או משהו בנוסח הבולשיטי הזה, וממשיך, מתחבק,
צוחק... לא נותן לבן זונה להרוס לך.

ואז הוא מגיע אליך, עם חיוך של ג'וקר, ואתה... מת מפחד, שהרי
רק לפני דקה ה"אס" היה אצלך ביד.
והוא: "טוב לראות אותך..."
אתה: "מאיפה אני...?"
המניאק: "אתה היית מדריך בטכני, לא?"
אתה: "וואלה, קשה לי עם פרצופים."
הוא: "נו, לימדת אותי אווירודינמיקה וחוקי ניוטון... ולקחת
אותנו לספורט. אפילו דפקת לי תלונה כי ירקתי בכיתה... 35 יום
בפנים (יא בן של זונה)!"

כל המנועים צונחים עכשיו לסרק.

צוות קרקע מנסה להחיות את הטייס וסגנאלופים נובחים פקודות לא
פרודוקטיביות ברקע.

ללא הועיל. החובשים מגיעים, 22 שנה מאוחר מדי.

ואז שקט לך. אמנם הבן זונה הלך... זאת אומרת מצאת איך לפתור
אותו בהרגשה טובה ("לפחות למדת שם שש-בש?" או "עכשיו אתה מבין
מה זה נובלס?") אבל אצלך בפנים הכל פאפא ונהיה לך שקט. הכל זז
(מולך ולא איתך) ואתה עצוב כי בתכ'לס לא רצית לשלוח אותם
לג'נין בשלשות.