עיניים שחורות עמוקות, תלתלים זרוקים לכל כיוון ושתי גומות חן
הכי יפות בעולם. איך שראיתי אותו חייכתי, זה היה בלתי נמנע,
ההתאהבות הייתה מיידית וידעתי שההתרסקות תהיה קטלנית. אבל זה
לא באמת הזיז לי, ואני לא יודעת מתי בדיוק הפסקתי לחשוב ונתתי
לעצמי לברוח. פתאום מצאתי את עצמי נסחפת אחריו לאן שהוא רק
ירצה להוביל וזה לא היה חשוב לאיפה, כי כל מקום איתו הרגיש לי
כמו הבית.

"ליאתי, את לא יכולה להמשיך ככה. בסוף הכל יתפוצץ לך בפרצוף.
הרי את לא יודעת עליו כמעט כלום. סתם זר שפגשת בדרך לשום מקום.
לא מוזר לך שעבר כל כך הרבה זמן ולא פגשת אף חבר שלו, מישהו
שקרוב אליו, אח, משהו? יש פה משהו מסריח, בואי נבדוק אותו. אחד
החוקרים אצלנו במשרד מרים עליו חקירה בשתי דקות לפחות ככה תדעי
שאין לך ממה לדאוג".

בהיתי באוויר ונזכרתי בפיקניק המדהים שעשינו בפארק באמצע היום,
בלי קשר לכלום. נזכרתי בפנים, בעיניים, בגומות וכמו מי
שמתעוררת מחלום רע צעקתי
"מה פתאום חוקרים ? את השתגעת ? אני לא צריכה לדעת עליו כלום,
חוץ מזה שהוא עושה לי טוב, שכשאני איתו אני מחייכת, שכשאני
חושבת עליו אני מאושרת, זה מספיק לי. כל השאר לא חשוב לי".

דנית החברה הכי טובה שלי היא פקידה במשרד חקירות גדול בתל
אביב. כמו שהיא מתארת את זה היא כבר ראתה הכל. לדעתה אסור
לסמוך על אף אחד, לצאת מנקודת הנחה שכולם שקרנים וגנבים ולבדוק
לפני שנותנים לרגש לברוח, אני הייתי בדיוק כמוה עד שפגשתי את
אמיר. הוא שחרר אותי מכל העכבות, המסוכמות החברתיות, מי קבע
שאני צריכה להכיר את החברים שלו, את ההורים שלו, למה לשנות
פורמט אם טוב לנו ככה?"

דנית לא ויתרה "אם כל כך טוב לך איפה שאת נמצאת, ואם את באמת
סומכת עליו בעיניים עצומות בדיקה קטנה לא תזיק. רק נבדוק עבר
פלילי, קשרים קודמים. ליאת אני אומרת לך משהו פה לא בסדר. אני
לא מבקשת ממך הרבה דברים, בואי תני לי לעשות את זה בשבילך".

הסתכלתי עליה והבנתי שהיא לא מתכוונת לוותר אז הסכמתי, לרגע לא
חשבתי שיקרה מה שעתיד היה לקרות.

בינתיים המשכתי להיפגש עם אמיר. המפגשים היו מדהימים יותר
ויותר ככל שהזמן עבר, הרגשתי יותר קרובה אליו. הוא סיפר לי
שהוריו גרים בבלגיה במסגרת שליחות של הסוכנות היהודית, ושהוא
רוצה שניסע לבקר אותם שם בחודש הבא.

לסוף השבוע אמיר הזמין צימר מדהים בצפון לחגוג שלושה חודשים
ביחד. האווירה הייתה מחשמלת, להרגיש אותו לידי היה כל מה
שהייתי צריכה. אבל המילים של דנית הדהדו בי. באמת אני לא יודעת
עליו כלום, למה זה? בגלל שהוא מנסה להסתיר, או אולי זה לא
עניין אותי כשכל מה שרציתי היה להרגיש אותו לידי, את נשימותיו
על צווארי. ואז כשידיו מלטפות אותי  התחלתי עם החקירה.
"למה אנחנו אף פעם לא נפגשים עם חברים שלך או עם חברים שלי? אל
תבין אותי לא נכון זה לא שאני לא נהנית מהזמן שלנו ביחד, אבל
אפשר לשלב, לא?" אמרתי במהירות, כמעט בלי לנשום.

הוא הוריד את הידיים ממני, סובב אותי אליו, חייך את החיוך
המדהים שלו עם גומות החן שמשתקות אותי כל פעם מחדש ואמר לי
כמעט בלחישה "מתוקה שלי, מה שתרצי, אם תרצי שניפגש עם חברים
שלי או שלך אני אשמח, מה שעושה לך טוב. רק תבקשי, קצת קשה לי
לנחש. לי בכל אופן מספיקה את, השאר לא מעניינים אותי."

מה יכולתי לומר לו אחרי משפט כזה ? שתקתי, אחזתי בידיים שלו
והלכתי לאיבוד בתוכו, בלי שום רצון למצוא את דרכי החוצה.

למחרת בבוקר התקשרה אליי דנית. שבת עשר בבוקר, היא ידעה שנסענו
לצפון. ידעתי שזה חייב להיות משהו דרמטי אם היא מתקשרת אליי.
לא עניתי לה, לא רציתי להעיר אותו. יצאתי לחורשה והתקשרתי
אליה.
"מה כל כך דחוף בשבת בעשר בבוקר? שכחת שאני עם אמיר בצפון?"
שאלתי בציניות בלי לומר אפילו שלום.
"שלום גם לך, בוקר טוב. איפה את עכשיו?" דנית קצת הרגישה לא
בנוח
"יצאתי החוצה, הוא לא לידי , את יכולה לדבר חופשי" אמרתי בחוסר
רצון
"חגי, החוקר הפרטי התקשר אליי עכשיו. את שומעת? אמיר שלך הוא
לא אמיר, הוא עמי רוזן ופתוחים נגדו 13 תיקים במשטרה על הונאה.
הוא בן יחיד, ושני ההורים שלו יושבים בכלא בקנדה על עבירות של
זיוף".

הייתה שתיקה, אמיר הופיע מאחוריי, מחבק אותי.
"מי זה מפריע לך בשבת בבוקר, עוד לא רציתי לשחרר אותך מהמיטה"
בגמגום קל עניתי לו "זו דנית, יש איזו בעיה אישית. תיכנס פנימה
אני כבר מגיעה טוב?" הוא נישק אותי ונכנס בחזרה לצימר.

"דנית, תקשיבי לי טוב. את בטוחה שזו לא טעות? אולי בדקתם מישהו
אחר בטעות? את מבינה מה את אומרת? איך הגעתם לזה? אני רוצה
לדבר עם החוקר." לחשתי עם דמעות בעיניים.

זה בסדר ליאת, סידרתי לכם פגישה מחר בשש בערב. דברי איתי כשאת
מגיעה הביתה" היא אמרה וניתקה.

בדרכי חזרה לצימר, עוד לא הייתי בטוחה מה אני עושה, מה אני
אומרת לו, איך אני שואלת אותו. וכשראיתי אותו שוב מחייך לעברי
עם גומות החן האלה שכמעט בולעות אותי, כמעט שכחתי מהכל.
"כנראה דרמה רצינית אם דנית מתקשרת להציק לך ככה בשבת בבוקר"
לא אהבתי לשקר לו אבל הייתי חייבת לדעת את האמת "כן, היא רבה
עם אמא שלה עוד פעם, הייתי חייבת לדבר איתה".

בדיוק באותה שנייה החלטתי להמשיך בחקירה "אמיר, מה הדבר הכי
מטורף שעשית בחיים ? אני לא מתכוונת לרכבת הרים, אלא למשהו
מטורף באמת"
הוא עטה ארשת פנים רצינית כמי שמפשפש בזיכרונו ואמר  "משהו
מטורף ? פעם כשהייתי נער הייתי טיפש, גנבתי מכונית עם חבר שלי.
אבל למזלי לא תפסו אותנו והחזרנו את הרכב אחרי שהשתוללנו על
הכביש כמו מטורפים. זה לא משהו שאני גאה בו, אבל הייתי צעיר.
אל תדאגי לא משהו שהייתי חוזר עליו".

לא ידעתי מה לומר לו אז חייכתי, הייתי כל כך מבולבלת, הוא יכול
היה להתחמק, לא לענות, אבל הוא בחר לענות ולשקר לי בפרצוף. אלא
אם כן הוא לא שיקר והייתה טעות בבדיקה של חגי". החלטתי לא
לעשות שום דבר עד לפגישה עם חגי החוקר למחרת.

עם כל דקה שעברה הרגשתי שהנשימה שלי מתקצרת יותר ויותר. בסוף
ביימתי כאב בטן קטן, חזרנו הביתה, והלכתי לישון עד למחרת.

יום ראשון, בשעה שש בערב נפגשתי עם חגי במשרד בו עובדת דנית.
הוא הסביר לי שאמיר שלי הוא בעצם דג שמן מאוד, שהמשטרה מנסה
ללכוד כבר די הרבה זמן על עבירות גניבה מנשים בעיקר. הוא נהג
להשתלט להן על החיים, ולאט לאט גם על חשבון הבנק. הוא הראה לי
מסמכים ותמונות של אמיר ממעצרים קודמים. ידעתי שנפלתי חזק.

אבל הקשתי עליו ושאלתי "אבל מה הוא רצה ממני? אני לא אישה
עשירה. משכורת נטו של 4,000 ש"ח זה מה שעושה לו את זה? זה לא
נראה לי הגיוני, ואני לא בדיוק באה ממשפחה אמידה. זה פשוט לא
מסתדר לי בראש".

חגי חייך קלות "את צודקת לגמרי, את היית פשוט טעות בזיהוי. אין
לו מושג שאת לא הליאת שדוד שלה נפטר לפני שלושה חודשים והוריש
למשפחה שלה סכום נכבד. כי במקרה גם דוד שלך נפטר לפני שלושה
חודשים רק שזה לא הדוד הנכון".

"אם כל מה שאתה אומר לי נכון. מה אני אמורה לעשות ? " שאלתי עם
עיניים דומעות.
"אני ממליץ לעשות לחבר שלנו תרגיל עוקץ קטן ולתפוס אותו על חם,
אפשר לשתף את המשטרה אם תרגישי יותר בנוח. מה שמתאים לך".

בלי לומר אף מילה נוספת ברחתי בריצה מהמשרד, בלי להסתכל אפילו
על דנית.
הגעתי לספסל בשדרה והתיישבתי, נתתי לדמעות לזלוג, הנייד צלצל -
זה היה אמיר, או עמי, או מה שלא יהיה. עניתי לו בשיא האדישות
"היי מתוק, אתה לא תאמין מה קרה היום. אתה זוכר את הדוד שלי
שמת לפני כמה חודשים? מסתבר שהוא הוריש למשפחה שלי המון כסף.
אתה מכיר איזו עו"ד טוב שיטפל לנו בכל זה?" הוא לא ענה לי, הוא
ביקש לבוא לאסוף אותי. הסכמתי לפגוש אותו אחרי כמה שעות בבית
קפה במרכז תל אביב.

הראש שלי התחיל לפעול בקדחתנות "חגי , אתה שומע? אני מוכנה
לעוקץ. אמרתי לו שירשנו כסף, שאנחנו מחפשים עורך דין טוב ואני
נפגשת איתו מאוחר יותר בתל אביב."

יכולתי לשמוע את החיוך של חגי בצד השני של הסלולרי "אני חושב
שאת עושה את הדבר הנכון. אני אצור קשר עם המשטרה, תקפצי אליי
לפני שאת נפגשת איתו, אני אצייד אותך במכשיר הקלטה".

כשראיתי אותו שוב, הייתי בטוחה שהוא יכול לראות את מכשיר
ההקלטה עליי, אבל הוא לא ראה. ושוב אותו חיוך שהפיל אותי כל כך
הרבה פעמים בעבר.
אחרי כמה משפטי אהבה ומה שלומך הוא ניגש ישר לעניין "מתוקה
שלי, אני חושב שאת צריכה להוציא את כל העניין הזה מהידיים של
ההורים שלך. הורים לפעמים יודעים להיות מרובעים, לא יודעים
לקחת סיכון. יש לכם פה הזדמנות אדירה עם הכסף הזה, אתם יכולים
להשקיע אותו בפרוייקטים מדהימים. ודווקא חשבתי על משהו. אבל
נראה לך שתוכלי להוציא את הכסף הזה מההורים שלך?"

הלב שלי דפק כל כך חזק, ניסיתי לשמור על ארשת פנים שלווה "ברור
שאני יכולה, אתה הרי יודע שהם סומכים עליי לגמרי".
"יופי מתוקה, אז תקשיבי. יש חברה חדשה שמייצרת מוצרים להדמיה
ממוחשבת, משהו כמו הגשמת פנטזיות. למשל אם בא לך לצנוח ואת
פוחדת, הם מייצרים את הסיטואציה, את מרכיבה משקפיים מיוחדים
ומרגישה כאילו שאת צונחת. הם פשוט מבריקים ומחיר הכניסה
ההתחלתי כדי לקנות מניות שלהם זה 250 אלף שקל. זה כלום כסף
יחסית למה שזורם אליכם עכשיו. ואם תצליחי להוציא את הכסף הזה,
אני אפקיד אותו כבר מחר ונתחיל להרוויח".

חייכתי לעצמי כשהבנתי שהוא משחק ישר לידים שלי, פתאום גומות
החן שלו כבר לא היו כל כך מקסימות "זה נשמע לי אחלה. לא נראה
לי שתהיה בעיה. אבל אני צריכה שם חברה, מספר חברה, מי האנשים
שעומדים מאחוריה לפני שאני משקיעה סכום כזה".

אמיר השאיר כסף על השולחן עבור הקפה והלכנו משם "בואי נלך אליי
הביתה, יש לי שם את כל הפרטים, קוראים לבעלים עמי רוזן והוא
בחור רציני מאוד. לא מישהו שייקח לך את הכסף וייעלם"

חייכתי חיוך גדול כאילו זה כל מה שרציתי לשמוע "טוב מתוק, אבל
אני כבר עייפה. אני אחכה לך באוטו" פחדתי שאם אני אעלה איתו,
הוא יגלה את מכשיר ההקלטה.

אמיר חזר אליי עם המסמכים, והחזיר אותי הביתה. שם כבר חיכה לי
חגי יחד עם סגן ניצב רונן שמאי ממחלק חקירות ירקון. הראיתי להם
את המסמכים, מתוחה כולי, מקווה שזה יספיק. החיוך על פניהם
הרגיע אותי.
השוטר התחיל לדבר "המסמכים האלה מצוינים, הם בעצם מוכיחים
שעמי, או כפי שהוא מוכר לך אמיר, הוא הבעלים של החברה שהיא
בעצם חברת קש, כדי להוציא ממך כסף ואז להיעלם כמובן. מחר את
תיפגשי איתו במסעדת רנסנס בהרצליה, שם אנחנו נתקין מכשירי
הקלטה ומצלמות, ויהיה בסדר. אחרי זה לא תצטרכי לראות אותו
יותר".

התקשרתי לאמיר וביקשתי ממנו לפגוש אותי למחרת יום שני במסעדת
רנסנס בהרצליה, שהכנתי לנו ערב רומנטי מיוחד, ובאותה הזדמנות
גם נסגור את העסקה, הוא היה כמובן מרוצה מאוד.

למחרת, ביום שני בשמונה בערב, נפגשנו. כנראה שהיו מכשירי האזנה
בכל מקום כי לא הלבישו עליי כלום. המלצר שלנו הוביל אותנו
לשולחן. הכל קרה כל כך מהר, אפילו אני שידעתי בדיוק מה עומד
לקרות, התקשיתי לעקוב.

אמרתי לו שאני מעדיפה קודם לסיים עם עניין הצ'ק, כדי שנתפנה
לדברים החשובים באמת. הוא הסכים. הוצאתי את פנקס הצ'קים ושאלתי
את השאלה המפלילה "מתוק על שם מי לכתוב את הצ'ק, מה השם המלא
של החברה? "
"תכתבי לפקודת רוזן טכנולוגיות, אני אעביר את הכסף לעמי המנכ"ל
וכבר מחר תקבלי אישור על רכישת המניות". רשמתי את הצ'ק ומסרתי
לו. הוא לקח את הצ'ק ונישק אותי. "עכשיו לדברים החשובים באמת,
הוא אמר".

חייכתי "לא יכולתי להסכים איתך יותר. אתה יודע קרה לי היום דבר
מוזר, גיליתי שמישהו שחשבתי שאני מכירה, הוא לא מי שחשבתי
שהוא, וזה פגע בי".
"למה את מתכוונת?" הוא שאל בהיסוס.
"אני חשבתי שאתה אמיר לוין והתברר לי שאתה עמי רוזן. חשבתי
שאתה בחור טוב, והסתבר לי שיש נגדך תיקים במשטרה על הונאה.
חשבתי שההורים שלך גרים בבלגיה והתברר שהם בכלא בקנדה על
עבירות זיוף. כשהתבררה לי האמת, והיא יצאה לאור רק כי  יש לי
חברים טובים ואנשים שאוהבים אותי, בהתחלה לא האמנתי, אח"כ
נעלבתי ובסוף כעסתי ורציתי שתשלם על כל מה שעשית לאותן נשים".
הוא שתק לרגע, ונהיה רציני "חמודה , אין לי מושג על מה את
מדברת".

"זה בסדר" המשכתי "לרגע לא חשבתי שתודה, אבל למזלי למלצר שלנו
סגן ניצב רונן שמאי יש מושג". עשיתי סימן לרונן, הוא ניגש
לשולחן ולקח איתו את אמיר סליחה את עמי, והפעם גומות החן לא
היו שם, כאילו נעלמו יחד עם התרמית הגדולה ששמה עמי רוזן.