עצמות,
אצבעות אכולות -
ארוכות, מתות, ציפורניים שחורות למול ריצפת העץ,
מרקיב, שחור גם הוא.
מתמחזר בליפוף האין סופי,
מתמזג לתוך אבק רגוע, צבוע בצהוב חולני.
שוכב בין הזבובים,
השומן מכביד על המעוף.

פרח,
מדמם דרך האבק האורגני,
מתקלף לסגול,
ללא ערמומיות
וללא קול.

בעוד שהוא לומד על חוסר משמעות,
מקבל את נשירות היער המריר של האביב,
אבל,
ממשיך לצמוח אל עבר הסתיו האין סופי,
בין זבובים,
מחכה לגורלם עם תקווה ללא גבולות.
אבל עדיין תקוע באבק,
מודע עכשיו -
האמת הייתה מונחת בחוסר הביטחון שלה כל הזמן הזה.

ולהשתנות בשביל אחר - זה לא הגיוני...
אבל יקרה - כמו פרח.

מקרקר ומושך בכתפיים,
אל עבר הסליחה הסכרינית של האדמה.
מתפללת אל הנשגב, אל האור,
בשביל העצמות,
כשהצלליות נעות עכשיו רק אל השמיים,
לעבר החורף.

מעל הרקוויאם שלהן,
ההתעוררות,
הפרח.