[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
מטפחת אדומה

פרק א'
קודם הגיע המכתב, במעטפה ארוכה ונפוחה. הפכתי בו והפכתי אותו.
כתב יד  מקושקש בשפה לא מוכרת, אבל הבולים מקסימים, מתאימים
בול לאוסף שלי. נאלצתי לחכות כל הערב עד שאימי תחזור הביתה,
ותפתח את המכתב. אך אימי לא ממהרת. חולצת את נעליה הגבוהות
והלבנות, שוטפת היטב ידיה ופניה משאריות יום העבודה. מכינה את
הקפה שלה  מגרעיני קפה אותם היא טוחנת בסבלנות במטחנת יד,
מרתיחה, מתיישבת ומציתה בהיסח דעת סיגריה נטולת פילטר. עתה היא
אוחזת במכתב. פעמיים  קראה את המכתב, והקפה שלפניה מתקרר.
"נו," שאלתי, "ממי המכתב?"
"נחכה עד שאבא ישוב הביתה," ענתה קצרות וקמה לסדר את הבית.
ידעתי שאין לי שום סיכוי להוציא ממנה  דבר וחצי דבר, עקשנית
כזו אימא שלי. אז הלכתי להכין שיעורים. לפחות כשאבא יגיע, לא
יהיה להם תרוץ לשלח אותי לחדרי.

ארוחת הערב כבר ממתינה לאבא, אפילו קערת סלט קצוץ וטרי, כמו
שהוא אוהב. אני מתבוננת  בתקרובת המונחת על השולחן, מופתעת.
כמעט כל יום רבים הורי על מי יכין את הסלט, אז אין ספק שמשהו
עומד לקרות. אבא שלא חושד בכלום  נכנס הביתה, רואה את השולחן
הערוך, הוא מתרווח,  פותח הכפתור העליון במכנסיו ומחייך לעברי,
מה שגם נדיר.

בחצי הדרך לסיום הארוחה, אומרת אימא כבדרך אגב, "הגיע היום
מכתב. "ואבא בפה מלא, מרים ראשו מהצלחת. "כן, ממי?" "תגמור
לאכול ואראה לך." אבא מביט בי, מביט באימא וממשיך לאכול. רק
אחרי שכילה את הארוחה, והספיג בפרוסת לחם את כל מיץ הסלט
ואפילו הוריד מהשולחן את הצלחות והלך להכין קפה, הוא מתפנה
לתגובה, "איזה מכתב הגיע?"

ורק עכשיו שולפת אימא את המכתב, מניחה  אותו על השולחן,
מתיישבת וממתינה. אבא צועק מהמטבח: "תקריאי  לי אותו." ואני
אפילו יודעת למה. אבא אינו יודע לקרוא רוסית, גם עברית בקושי.
אבל הוא לא רוצה שאדע, אז הוא מבקש. אימא פותחת באיטיות את
הדפים מיישרת אותם ומתחילה להקריא. פניו של אבא מחווירים, אחר
כך הוא מתיישב  ושוכח לסגור את הפה.
"רגע, שמעתי טוב? תקריאי עוד פעם," הוא משתנק. "זה מהאח שלי...
נכון דבוירל'ה. זה מהאח שלי מארגנטינה. נכון?"
"כן," מחייכת אימא. "זה מכתב מהאח שלך שחיפשת כל השנים."
"תגידי לי מה הוא אומר," אבא חסר סבלנות. רוצה את הכל ומהר.
אחר כך תקריא לו את המכתב כמה וכמה פעמים עד  שידע אותו בעל
פה. ואימא מרפרפת על המכתב ומתמצתת אותו. "האח שלך בסדר. היה
לו התקף לב, אבל הוא מרגיש עכשיו טוב. אמרתי לך שאתה צריך
לשמור על המשקל ולא לאכול כל כך הרבה אוכל רווי כולסטרול. כן
הוא נשוי. במכתב הבא ישלח לך גם תמונות שלו ושל אשתו והילדים.
גם אחותך בסדר, והיא בריאה ושלמה.  גרה לא רחוק ממנו. נשואה
ויש לה שני בנים. הם גרים כולם גרים שם בארגנטינה, בבואנוס
איירס.
 
"וזה הכל? שואל אבא, "זה הכל?"  הוא לוקח את המכתב מידה של
אימא. "יש פה כל  כך הרבה דפים, מה עוד הוא כותב?" אימא מקריאה
לאבא את המכתב מראשיתו עד סופו. מתרגמת כל משפט לאידיש למען
הסר ספק, ואבא אחרי כל כמה משפטים קופץ, "מה את אומרת? באמת,
תקריאי עוד פעם." אני צופה  באימא. יש לה סבלנות של ברזל. אני
מזמן הייתי מתעצבנת. אבל היא מסבירה. לפעמים מתווכחת על משמעות
משפט זה או אחר.  ומכיוון שבגיל 12 אני כבר מבינה אידיש, אני
מאזינה בדריכות ופתאום מתפרצת לשיחה, למרות ששניהם  כבר שכחו
מזמן שגם אני קיימת.
"יש לי בת-דוד?"
"כן," אומר אבא.  "כן מין קינד, יש לך בת דוד, היא אפילו תבוא
ארצה."

אני נושמת לרווחה. משהו טוב יצא לי מהמכתב הזה, מעבר לבולים
היפים האלה שכבר מונחים באלבום הבולים שלי, מעבר להתרגשות של
אבא והעובדה שהערב הם לא רבים, ושאימא הכינה לו ארוחת ערב והוא
הכין לה כוס קפה. יש לי בת-דוד והיא תבוא אלינו  ואולי אהיה
פחות בודדה?

"אני מוכנה אפילו לוותר על  החדר שלי למענה ולישון בחדר האוכל.
אני מוכנה אפילו ללכת כל יום לאסוף עשב ולהאכיל את השפנים,
ולהשקות את כל העצים בגינה. אני מוכנה...."
אימא  מפיגה את התלהבותי. "חכי, עוד ייקח  זמן. קודם צריך
לכתוב לאח של אבא ולהגיד לו שאנחנו נשמח לארח אותה את הבת-דוד
ואז הוא צריך לכתוב לנו בחזרה ולספר לנו מתי היא באה. ייקח עוד
הרבה זמן עד שהיא תגיע."

אבל אני כבר לא שומעת ורצה לספר לעודד ולשלי שיש לי בת-דוד
ושהיא תבוא אלי לביקור.



הזמן יש לו מנהג משונה. כשרוצים אותו מהר, הוא מזדחל. וכשרוצים
אותו לאט הוא חומק במהירות. ואני שאצה לי הדרך, מחכה בקוצר רוח
לאות חיים מארגנטינה. גם בגלל הבולים וגם בגלל החלומות. אני
כבר יודעת בדיוק מה אעשה אתה עם הבת-דוד החדשה שלי. כיצד אביא
אותה לבית הספר, ואציג אותה לראווה בפני כולם, וכיצד נשב בלילה
מאוחר על המרפסת ונספר אחת לשניה סודות שלא מספרים לאחרים.

רק דבר אחד אני שוכחת לקחת בחשבון, את תחרויות הספורט. בכל
מקום בו מתחרים על משהו, אני בפנים, מנסה את מזלי. וכך שבוע
ימים לפני שהבת-דוד שלי צריכה להגיע ארצה, אני הודפת כדור ברזל
ומגיעה למקום  שני, אחרי עודד שזורק יותר רחוק ממני. וגם קופצת
למרחק. הייתי יכולה  להגיע למקום ראשון אלמלא אני  רצה, קופצת,
מרחפת באוויר, מתיישבת על הרגל שלי ו...לא יכולה יותר לקום.

אני מסתכלת סביבי ורואה את בני כתתי צוהלים משמחה כי נדמה להם
שהכיתה שלנו עכשיו צועדת בראש,  עם מירב הניקוד וצבי המורה
להתעמלות בא ללחוץ לי את היד, אחרי שמדד את המרחק, אבל אני רק
אומרת לו, "אני לא יכולה לקום." והוא שואל, "למה?" ואני עונה
לו, "כואב לי, נדמה לי ששברתי את הרגל."

עכשיו כבר עושים לי כסא של שבת וסוחבים אותי לחדר האחות ומבט
אחד ברגל, לא צריך יותר, ומזמינים אמבולנס. אני יודעת שלא
תאמינו לי אבל באותו רגע, למרות הכאבים, לא חשבתי על הרגל אלא
על הבת-דוד שתגיע ואני לא אהיה בבית. כמעט התחלתי לבכות אבל אז
אני  נזכרתי שכולם מסתכלים עלי וזה לא נעים בכלל, אז הרבצתי
כזה חיוך רחב ואמרתי, "זה באמת שום דבר, אולי רק מכה?" אבל לא
עוזר לי כלום. לפחות צריכים לעשות צילום, נכון?  אז עכשיו אני
כבר לא הולכת לשום מקום, אלא מובלת באמבולנס בדרך לבית החולים,
כשלידי יושב המורה להתעמלות ופניו חיוורים.



אימא במדים מקבילה את פני בחדר המיון, נראית נינוחה ומחייכת
לקראתי. על אימא שלי אף פעם לא רואים שהיא מתרגשת. אז איך שאני
רואה אותה, אני נרגעת.  השלווה שלה כנראה מדבקת. וחוץ מזה היא
מלטפת את זרועי, "לא יקטעו לך את הרגל, אל דאגה. רק ישימו בגבס
ואחר כך בטח ניסע הביתה."

לרוע מזלנו, האורטופד הוא מתמחה צעיר שמחליט שצריך לשים את כל
הרגל בגבס מהמפשעה עד  לקצוות האצבעות ופירושו של דבר שאני
צריכה להישאר כל הלילה בחדר מיון עד שהגבס יתייבש. מאחורי
הוילון אני שומעת אותם מתלחשים ומסבירים לאימי שאצטרך אשפוז
ממושך במחלקה האורטופדית, מה שלא כל כך מתאים, לא לתוכניות שלי
ובטח לא של אימא. רק בבוקר צועקים על האורטופד הצעיר, מסירים
את הגבס הכבד מהרגל, שמים גבס יותר נורמלי ושולחים אותי בחזרה
באמבולנס הביתה.

פרק ב'
אני עצובה. עצובה זו לא מילה מתאימה, אבל אין לי מילה אחרת כי
"מבואסת" היא מילה מדור אחר, אולי מדוכדכת או עגמומית? הרי
הבת-דוד שלי תגיע ואני במקום לבלות אתה אהיה מרותקת לבית ולגבס
המטומטם הזה. בא לי לבכות, לצעוק, לזרוק משהו על כל העולם, אבל
החברים לכיתה שבאים עכשיו לבקר אותי בתורנויות, מרככים את
המכה. אם לא הצלחתי בתחרות, אני  בכל זאת אדם חשוב שכל ילדי
הכיתה עולה אליו לרגל ומביאים לי שעורים, שלא יהיה לי יותר מדי
משעמם. גם זה משהו. לא?

מפריע לי שאני כל היום לבד, עם הרגל מורמת וטרמוס של תה. מה
לעשות, אימא לא יכולה לקחת חופש, כי בקרוב תצטרך לקחת
כשהבת-דוד תגיע. ואבא, גם אם ייקח חופש הוא חסר תועלת, כשזה
כרוך בטיפול בבת שלו, אז אני כמו תמיד לבד. שוכבת בחדר האוכל
כדי שיהיה לי יותר נוח. צופה דרך החלון במה שקורה בחוץ ושומעת
כמעט כל היום את מצהלות הילדים בבריכה. בבוקר אלה הילדים
הקטנים שלומדים לשחות ואחר הצהרים אלה הילדים הגדולים שעושים
חיים. רק אני עם גבס מגרד, שוכבת וממתינה שמשהו  יקרה.



היום החשוב מגיע. ההורים שלי לוקחים  יומיים חופש מה שמאוד
נדיר אצלם. אבא לובש את חליפת החתונות  הקיצית שלו שזה ז'קט
ומכנסיים לבנים. עומד שעות ליד אוסף העניבות עד שמוצא עניבה
שלדעתו תתאים לאירוע. אימא לובשת את השמלה הפרחונית שלה, זו עם
החצאית המתרחבת, כן ויש לה אפילו כריות, אלה שחזרו כבר לאופנה
אחרי שיעשו סיבוב מלא. ושניהם נוסעים לנמל חיפה ומשאירים אותי
לבד. לפי הבגדים אפשר להבין ששניהם מאוד נרגשים, במיוחד אבא.
הוא הולך לפגוש בשר מבשרו שבכלל לא ידע שהוא קיים. ואני, יש לי
ברירה. ממתינה, לועסת עפרון שחור, מנסה לשרבט זיכרונות  במחברת
שלי, ולדמיין לעצמי כיצד תראה הבת-דוד החדשה שלי.



אחרי שעות של  המתנה מעצבנת וכסוס ציפורניים, נפתחת  הדלת ואבא
נכנס הביתה כולו נושף ורטוב מזיעה, סוחב שתי מזוודות ענקיות.
אחריו אימא עם מזוודה לא פחות קטנה ואחר כך מגיעה הפצצה. מה זה
פצצה, סופיה לורן קטנה על ידה. אני מסתכלת עליה ולא מאמינה. זו
הבת-דוד שלי?  זו ממש לא  מה שתכננתי שתגיע. ועכשיו נופלות
פני, זו בחיים לא תוכל להיות חברה שלי. היא הרי כל כך מבוגרת.
ובכלל לא ילדה אלא אישה.

וכבר לא כל כך אכפת לי ששברתי רגל ואני חייבת להישאר בבית עד
שאקבל רשות להתחיל לדרוך על הרגל. הרי את זו ממילא לא אוכל
לקחת אותה לבית הספר להשוויץ אתה, ולא אוכל לקחת אותה לכל
המקומות שחשבתי שאוכל.

אבל אני עדיין מסוקרנת. קודם כל השיער שלה ערמוני שופע וכשהיא
מסיטה את ראשה הוא מרקד לה סביב ראשה. שנית, העיניים הירוקות
שלה עטורות פרווה. ייקח לי זמן ללמוד שקוראים לפרווה ריסים
מלאכותיות ושהיא יכולה לשנות אותם לפי המצב רוח שלה. פיה משוך
באודם אדום ובוהק, מבריק כזה, והיא משרבבת כל הזמן את שפתה
התחתונה כאילו מתחשק לה לנשק מישהו.  הידיים הארוכות שלה
מסתיימות באצבעות ארוכות עוד יותר ובקצה הציפורניים צבועות
בלקה אדומה כמו הפה שלה. והחזה שלה. מאמא מיה, כמו שאימא שלי
אומרת, עוד מעט יפרוץ החוצה מתוך החולצה ההדוקה. אבל יש לו
מקום לפרוץ כלפי מעלה כי יש לה מחשוף ענקי ואפילו לא צריך
להתאמץ לראות את השביל. המותניים שלה  כל כך צרות שאבא שלי
יכול להקיף אותן בשתי ידיו. נכון שלאבא שלי יש ידיים גדולות,
אבל בחיים שלי לא ראיתי מותניים כאלה צרות, חבוקות בחגורת זהב.
והישבן שלה אוי, איזה ישבן מוצק כזה ועגלגל שנדחף בקושי לחצאית
שחורה וקצרה. כמובן שהיא לובשת גרבי משי מבריקות שמנגנות בזמן
שהיא מדדה על עקבים גבוהים, אולי 12 סנטימטר.

אני מסתכלת על אימא שלי, דווקא נינוחה. ולא נראה שמפריעה לה
מראה שחקנית הקולנוע של הבת-הדוד שלי. רק הולכת להחליף את
השמלה החגיגית שלה בשמלת בית פשוטה. ואבא שלי, כאילו לא רואה
את התפרצות הגעש שניצבת מולו. עכשיו הוא מתחיל לחקור אותה, על
אחיו ואחותו והכל.

אבל לפני שהאורחת מתיישבת כמו בן אדם ליד השולחן בחדר האוכל,
היא קודם כל  מתנפלת עלי, מנשקת אותי נשיקה רטובה והעגילים שלה
מגרדים לי את הפנים והשיער שלה נכנס לי לתוך הפה. איכסה כזה.

"אז את הבת-דוד האבודה שלי?, את ששברת רגל בתחרות." היא אומרת
לי באידיש עסיסית. אוף הכל היא כבר יודעת עלי, רק אני אפילו לא
יודעת איך קוראים לה.
אימא באה לעזרתי. "תכירי זו הבת-דוד שלך, סוניה."
כנראה שאני מעווה את פני גם בגלל הבושם ובעיקר בגלל השם המצחיק
והמגעיל שלה. וכולם עכשיו צוחקים עלי. סוניה ממהרת להוציא את
המתנות שהביאה עמה. לאימא  מטפחת משי אדומה,  לאבא  עניבה
צבעונית ולי בובה קטנה שפותחת וסוגרת עיניים. היא בטח חושבת
שאני תינוקת או משהו כזה.



ואני כל כך קיוויתי שתגיע אחת שקוראים לה אדליטה, או איזמרלדה.
אתם יודעים מישהי אקזוטית ולא אחת עם  שם מטומטם כזה כמו
סוניה. הסוניה הזו, דבר אחד אפשר לומר עליה היא לא כל כך טיפשה
כמו שהיא נראית, לא כל כך מהר מנדבת שום מידע ובמקום זה היא
אומרת שהיא קצת רעבה ומתחילה לפהק ואחר-כך אומרת שבעצם היא קצת
עייפה וכך היא סותמת את הפה לאבא  שלי.

עוד היא משוחחת עם הורי וצלצול בדלת. אבא ממהר לפתוח, הרי
הזמין את כל השכנים להכיר את בת אחיו החדשה אבל לא. בפתח הדלת
עומד גבר צעיר, עם  תסרוקת קצוצה במדי מלח וחיוך של פני ירח.
"אפשר לדבר עם סוניה?" הוא שואל.
סוניה קופצת רצה אליו. מחבקת אותו, מנשקת אותו על הפה (בחיי),
פונה אלינו ואומרת, "תכירו, זה אלפוניו. הכרתי אותו על
האונייה, נכון שהוא נחמד?"

אבא שלי שלא כל כך אוהב את הרעיון של גבר שמנשק את הבת-דוד שלו
ישר בפה, עושה כזה פרצוף לא נחמד, וזה מספיק כדי שסוניה תבין
ואז היא אומרת למלח משהו בספרדית והוא די מהר מסתלק.

אני לא בטוחה אם כל מה שהיא מספרת אחר-כך כל כך מדויק, כי אני
רואה את הברק בעיניה וכיצד היא משפילה אותן לפעמים ולמרות שאני
רק בת 12 וקצת, אני כבר יודעת להבחין מתי זה אמת ומתי זה לא
בדיוק. סוניה זו מציירת תמונה מאוד ורודה על החיים שלה
בארגנטינה. שיש לה אבא מאוד עשיר ונחמד שנותן לה כל מה שהיא
רוצה. עובדה רצתה לעשות עלייה והוא מיד הסכים.

מצחיקה כזו, עלייה היא תעשה לא בארץ שלנו. עוד היא מספרת שהיא
רוצה עכשיו ללכת לקיבוץ ולהיות קיבוצניקית. בטח עם נעלי העקב
האלה והציפורניים האדומות. אני רואה שגם אימא שלי סקפטית אבל
אבא שלי שותה בצמא כל מילה שיוצאת מפיה. כמו תמיד מתבררות עוד
כמה עובדות אבל זה לוקח לנו בערך יומיים לגלות. שיש לה אימא
חורגת מספר שלוש במספר, ושהיא בעצם לא כל כך מסתדרת אתה. ושגם
האבא לא תמיד כל כך מרוצה ממנה ואולי בגלל זה שלח אותה שתתחנך
קצת בארץ.

אני בספק אם אבא שלי ייתן לאימא שלי לחנך אותה. הוא הרי לא איש
חינוך כזה דגול. אבל הוא עדיין שבוי בקסמיה. מספיק שהיא תסתכל
עליו ככה בזווית ותנפנף בריסים ומיד יוציא את הארנק שלו, וייתן
לה קצת דמי כיס כדי שתסתדר ותקנה לה כל מה שהיא צריכה.



פרק ג'
סוניה לא מצליחה לשבת בבית יותר מיום. היא רוצה לראות את הארץ
ולבחור  קיבוץ בשביל לעשות עלייה, זה לפחות מה שהיא טוענת.
האבא המסכן שלי, שעדיין לא רואה טוב, שוב לוקח כמה ימי חופש
ומלווה אותה לכל מיני קיבוצים. אבל אף קיבוץ לא מספיק טוב
בשבילה ואולי היא לא מספיק טובה בשביל הקיבוץ?

החברים שלה צובאים על פתח ביתנו. כל ערב מגיע טרזן אחר, לרוב
במדים והיא מצחקקת ויוצאת לבלות, ענודה בשרשרות ובעגילים
ענקיים  התואמים את צבעי החולצה ההדוקה. אבא לא אוהב שהיא
יוצאת לבלות וחוזרת  מאוחר, אבל משום מה לא מעיז להעיר לה.
כאילו חושש שאם יגיד משהו תקום ותסתלק.  אני יודעת, כי אני
שומעת אותו מסתובב,  מחכה לה בכניסה לבית ואחר כך ממהר להיכנס
הביתה ולעשות עצמו ישן. אבל סוניה זו לא אכפת לה משום דבר.
ישנה עד מאוחר, אחר כך עומדת שעות במקלחת וגומרת את כל המים
החמים, משאירה מאחוריה בגדים רטובים על הרצפה ושובל בושם שמגרד
באף. איתי  בקושי מחליפה מילה, רק באה לשאול אם היא  נראית
"בסדר," ומה אגיד לה?  אז אני  רק אומרת "שיין, שיין, וזהו."

כשהיא יוצאת מהבית, אני לפעמים מתגנבת פותחת לה את המזוודה
ומציצה בקופסת התכשיטים שלה. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה שרשרות
וסיכות ועגילים, נוצצים כאלה.לפעמים כשאיש לא בבית, אני עונדת
אותם ומשוויצה לעצמי מול הראי. אבל אחר כך ממהרת להחזיר למקום.


ערב אחד היא מודיעה שהיא חייבת לנסוע לחיפה להסדיר את תעודה
העולה שלה. יוצאת בבוקר ולא חוזרת בלילה וגם לא ביום  שלמחרת.
ככה היא נעלמת לה, ואיש לא יודע היכן היא ומה היא עושה.
אבא שלי די מודאג אבל אימא שלי מרגיעה אותו.
"היא כבר ילדה גדולה, היא יודעת כבר את הדרך הביתה. היא תחזור
כשהכסף ייגמר לה."
ומי אתם חושבים צודק?
כמובן שאימא שלי.  אחרי שבועיים חסר יומיים חוזרת סוניה. עדיין
מאופרת כמו שהייתה ביום שהגיעה אלינו, עדיין על עקבים גבוהים.
אבל במקום מזוודה צמוד אליה גבר צעיר ושרמנטי עם ברלנטין
בשיער. אני שבדיוק מציצה דרך החלון רואה אותם מתנשקים על השביל
לפני שהיא מגרשת אותו בחיוך וטפיחה על העכוז.  ואז אני רואה
אותה איך היא מלבישה על פניה פרצוף כזה עצוב, מוחקת את האודם
משפתיה בעזרת ניר של מסטיקים. קצת פורעת את שערה  ונכנסת
פנימה.

מזל שאבא לא בבית. רק אני ואימא שלי. אז אימא שלי מקבלת את
פניה יפה. שואלת מה שלומה ולא כל כך מתרגשת מהפרצוף העצוב של
סוניה. רק מציעה לה ללכת לשבת על המרפסת של חדר השינה, לשתות
קפה ולאכול עוגה שבדיוק גמרה לאפות. לא בשביל סוניה. דווקא
בשבילי.

המרפסת רחוקה מחדר האוכל ואני לא יכולה לשמוע הכל ובטח לא
להבין כלום אבל מהצעקות הרמות שעולות מהמרפסת אני מבינה שסוניה
זו מקבלת מנה. אני לא טועה. אחרי אולי שעה יוצאת סוניה בריצה
נכנסת לחדר-שהיה-פעם-שלי, טורקת את הדלת ואני שומעת אותה
בוכה.

אימא שמגיעה אחריה,  לא אומרת לי כלום, אבל אני מבינה שנתנה לה
מנה בעיקר על שהדאיגה את כולנו. אחרי עוד איזה עשר דקות,
מקסימום חצי שעה היא שוב יוצאת מהחדר שלי, מזוודה אחת בידה,
היא הולכת.

"רגע, רגע ילדה שלי." אומרת אימא בשקט, "לא כל כך מהר."
"אבל מה איכפת לך אם אלך או אבוא. את ממילא לא אוהבת אותי. אף
אחד לא אוהב אותי."
למה זה נשמע לי מוכר?

"לא אוהבים אותך כי את מתנהגת כמו חזירה," אומרת אימא, "לא
מתחשבת באף אחד לא באבא שלך ולא בדוד שלך. פתחנו בפניך את הבית
שלנו, נתנו לך כל מה שרצית, כל מה שיכולנו לתת לך ואת? נעלמת
מבלי להשאיר עקבות. אז אינך יכולה ללכת כי הדרכון שלך אצלי. אם
את רוצה ללכת, אין לי בעיה, אבל את לא נשארת כאן בארץ. אם אתה
רוצה ללכת אז תחזרי בבקשה הביתה אל האבא שלך והאימא החורגת
שלך. מספיק שברת את ליבו של אביך אני לא אתן לך שתשברי את ליבו
של הדוד שלך."

עכשיו סוניה נעמדת עם הידיים על המותניים, ככה בהתרסה.
"ומה תעשי לי אם לא ארצה?"
אימא לא אומרת כלום.  רק דוחפת אותה קלות לחדר-שהיה-פעם-שלי
וסוגרת אחריה את הדלת. אני שלא מבינה כלום, מחכה בדריכות הרבה
מאוד זמן. הפעם לא עולות צעקות, אין אפילו ויכוחים רק רחש לחש
וגרירת חפצים ואז שוב אני שומעת בכי כבד כזה, ואחר כך  יוצאת
אימא שלי מהחדר, קצת נרגשת ואומרת לי בטון נוקשה וחד משמעי.
"נשאיר אותה קצת לבד שתירגע."

וסוניה נשארת בבית. מתוקה ושקטה כחתול רטוב.  שערה אסוף
בגומייה, לבושה מכנסים קצרים וחולצה ישנה של אבא.  כל הזוהר
והאיפור נעלמו. מי שלא ראה אותה קודם לכן יכול בקלות לחשוב
שהיא סתם נערה רגילה. עכשיו היא גם מתנהגת אחרת בבית. מורידה
מהשולחן, שוטפת כלים, אפילו יורדת יחפה עם אבי להשקות את עצי
הפרי. כעבור שבוע  וקצת היא באה להגיד לי שלום, מחבקת אותי חזק
ואומרת לי "ביי ציקיטה."מוחה דמעה ונעלמת מחיי.

ואני, אפילו לא ניסיתי לתחקר את אימא שלי מה קרה ולמה. ידעתי
שאין לי שום סיכוי. וכך חלפו הימים, הפכו לשנים ונשתכחה מלבי.

יום אחד ואני כבר נשואה, מטופלת בשני תינוקות, אנו נוסעים לחג
הביתה, לאימא.   הבנים  כדרכם מחטטים בארונות, ושולפים מגרות
בחיפוש אחר אוצרות. כשמשתרר בחדר שקט, אני מרימה את ראשי
מהעיתון ונשימתי נעתקת, לפני שאני פורצת בצחוק. שני הבנים שלי
ישובים על השטיח, מול ארון הבגדים שמגרותיו כולן בחוץ, עדויים
שרשרות צבעוניות מכל הסוגים.  ועכשיו הם  נאבקים עם החתול
השחור במאמץ לקשור לראשו מטפחת משי אדומה.



השרשרות מוכרות לי מאיזה שהוא מקום אבל  בתחילה אני מתקשה
לזהותם. רק כשאני מתחילה להסירם מצווארי ילדיי, קופצת סוניה
ועומדת מולי בהירה וברורה כמו אז לפני שנים. אפילו ריח הבושם
עולה באפי ואני מתעטשת.

עכשיו נדמה לי  שהגיע הזמן לשמוע את האמת.
"אימא, מה באמת קרה עם סוניה," אני שואלת.
אימא נאנחת. "סוניה, אה... את באמת רוצה לדעת מה קרה?"
אני רק מנידה בראשי, לוקחת את כוס הקפה שלי ומתיישבת על ידה.
"את זוכרת שהדוד שלך שלח לנו אותה. הוא שלח אותה כי לא הצליח
להתמודד אתה. את יודעת מרד גיל ההתבגרות, סקס ללא הבחנה  עם כל
מיני בחורים מפוקפקים. אבל הבעיה העיקרית הייתה  שתפסו אותה
בגניבת חפצים מחנויות. חשבנו אני והאבא שלה שכשתגיע לארץ, קצת
תירגע. אבל היא המשיכה גם כאן ואחרי ששאול יצחקי, את יודעת זה
שהייתה לו חנות במרכז של שצמונצ'ס  בא אלי וסיפר לי שביקרה
אצלו בחנות ואחר כך חסרו לו כמה שרשרות, הבנתי שצריך לשים
לעניין סוף.
"דיברתי אתה. אמרתי לה שהיא צריכה טיפול. לא חושבת שהצלחתי
לשכנע אותה..."
"אבל למה לא סיפרת לאבא?"

אימא מהרהרת קצת לפני שעונה. "תראי אולי את לא יודעת אבל אבא
חיפש את המשפחה שלו הרבה מאוד שנים,  דרך חיפוש קרובים וסתם
ידידים. הוא איבד את קשר אתם בזמן  המלחמה, כי עזב את הבית
והשאיר את כולם מאחור. אחרי שמצאנו אותם, והגיעה הבת של האח
שלו, לא רציתי לקלקל לו את האידיליה. רציתי שימשיך לחשוב שהכל
עכשיו בסדר. ואת יודעת, מה שלא יודעים לא מזיק."

"אז סוניה הייתה סתם גנבת?" אני  חושבת בקול רם.
"גנבת? לא בטוחה שהייתה גנבת, אני חושבת שסבלה מקלפטומניה,
ואולי סתם גיל ההתבגרות. אין לי מושג. נראה לי שהייתה ילדה
בודדה  שחיפשה דרך להשיג תשומת לב, אבל מי יודע?
"ומה קרה לה אחר כך?"
"אחרי שחזרה הביתה  לארגנטינה, לא שמענו ממנה יותר וגם לא
מהדוד שלך אף מילה. הקשר נותק... את יודעת אז לא היו לנו
טלפונים..."
"ולא ניסית לחדש את הקשר?"

נראה לי שאימא לא כל-כך מתלהבת לדבר על הנושא והילדים שלי כבר
רעבים, אז אני מניחה לזיכרונות לנוח בשלום על משכבם.

כיום, לא נותרה בידי אפילו לא תמונה של סוניה. רק כמה שרשרות
שהגיעו אלי אחרי שאימא נפטרה. וכן,  גם מטפחת משי אדומה עם
ציור של שור בקצה האחד ואישה בצד השני.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
14 בפועל,
14 על תנאי.






משפט פיתגורס,
גזר הדין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/6/01 11:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה