זרמים תת קרקעיים מספרים לה את עצמם, והיא משיבה.
תקוותיה משתרגות ממנה
כענפים אל משאלת תכלת רחוקה.
כצדף, היא נושאת עמה את ימותיה ואיננה יודעת,
אך מי שמקשיב מקרוב יודע.
.
אני רוצה להצמיד אזני לטבורה
ולהקשיב.

אני אוהבת חילופי עונות. משהו נסדק
בתנועת הדברים הפשוטה קדימה, איזה תבלין שוקע
אל בין סדקי מדרכות.
ציפורים קולפות רקיע, חושפות אור לא מכאן,
(אולי של לונדון, בקיץ)
ביתי הוא נים, אוויר עובר בו כדם.
חודר חלון, יוצא חלון
מסיע את מקומותיי הלאה
כאילו כך מתנהל
חילוף חומרים בעולם.

כיסאות בארים, עשן מסתלסל, לשונות נשים, מדברים אליו
בשפה שאני מבינה.
מחשבותיו נעות בקצב תנודות אגני. מזרח, מערב.
עם שיר אחרון, אור ניאון בכוסו מתפצל
למפגן מרהיב של דמעות פסטל.  
במקום בו עפעפיו עצומים, שם עיני נחות.