"בוא נראה אותך, יא אפס!" צעק אחד הילדים.
"כן! תנסה עכשיו אתה, יא הומו!" צעק אחר וכולם הסתכלו על דני.
דני עצם את עיניו והכניס את הראש למים, הוא ידע, הוא כמעט
הרגיש את טעם הדם בפה, את הכאב של האגרוף מגיע שניה אחרי הטעם.
כמו הרעם שאחרי הברק.
הוא ידע שאף אחד לא יכול להתחרות בו בצלילה מתחת למים.
2 וחצי דקות...
מי יכול עליו?
הוא גם ידע שברגע שינצח, יחטוף את המכות של החיים שלו.
לא, שנת 82 לא הייתה שנה קלה בשביל דני... שחושבים על זה, גם
לא 83 ו- 84.

הדירה זמזמה באפלה, אורות ניאון קרים נחו על תמונת העורות
החמים שכיסתה את הקיר המערבי. עורות עמוסים בקעקועים מדממים
מכל הצורות והצבעים. בחוץ, מכוניות חלפו על פני חלון הראווה
בזמנים לא קבועים.
שרוול של אור נלחץ תחת הדלת האחורית של הדירה. שם שכב דני.
הוא שכב על מיטת אלומיניום סטרילית, דם מעורבב בצבע חדר
לגופו.
הוא הרגיש את עצמו מתמכר לכאב, כל דקירה קירבה אותו לרגע של
אושר אמיתי.
"ת'שמע, נראה לי שאני אצטרך עוד כמה שעות מחר, אנ'לא אספיק את
הכול היום."
דני סובב את ראשו ופנה אליו.
"לא! אתה חייב לסיים את זה היום! היה בינינו דיבור, לא?"
"בחייך, אני איתך פה כל לילה כבר שבועיים וחצי, אחי, סחבק צריך
לישון קצת!"
"אמרתי לחברים שלי שהם יוכלו לראות את זה גמור עוד היום,
בבקשה, הבטחתי להם."
"נו, באמת... איך הם לא ראו את זה כבר? כאילו שזה לא מכסה את
כל הגוף שלך!"
"אתה מסיים את זה או לא?" שאל דני בטון שבור.
"אוקי אוקי... אם זה כל כך חשוב" הוא הרים את המחט והמשיך
לעבוד.
זמזום המחט חתך את השקט המעיק. כתם סגול התפשט מתחת לעורו של
דני.
לצבעים עכשיו כבר אין משמעות.
הוא הפסיק את הציור ופנה לסיגריה הבוערת שכמעט נפלה מקצה
המאפרה.
"אין לך זמן להפסקה" מלמל דני בין שפתיו.
"תקשיב לי יא...! לקחתי את הג'וב הזה בגלל שאתה משלם טוב, אבל
אף אחד לא קונה אותי! במיוחד לא פריק כמוך! ברור?!?" הוא איפר
על ריצפת הלינוליאום, לקח שאכטה אחרונה וכיבה את הסיגריה
בעצבנות.

"אחי, זאת הצלקת הכי מגעילה שראיתי בחיים שלי... ואני ראיתי
כמה צלקות מגעילות..." הוא הדליק סיגריה חדשה.
"זה מהתיכון..." לחש דני והמשיך להסתכל על הרצפה.
"מה עשית?"
"כמה חבר'ה מהתיכון רצו לדעת אם הומו מדמם כמו בן אדם רגיל, אז
באחת ההפסקות בשירותים הם תקעו לי סכין קצבים בגב".
הוא הסתכל על הצלקת לרגע. "אז אתה הומו, אה?" אחרי שהוא הוציא
את המשפט מהפה - הוא קצת התחרט על איך שזה נשמע.
"לא. עכשיו אתה יכול לחזור לעבודה? אין לי עוד הרבה זמן..."
הוא בחן את הפנים של דני, העור כל כך צעיר, אבל ההבעה כל כך
קשה וכואבת. השחור מתחת לעיניים כבר סיפר את הסיפור.

"אני צריך דקה"
"חשבתי שאתה ממהר, שאין זמן להפסקות"
"זה כואב, תן לי דקה"
דני קם באיטיות מהמיטה, הוציא מהתיק ספר ופתח אותו.
האיש הצליח לקרוא מרחוק את הכתוב על כריכת הספר העבה.
"הגימנסיה הריאלית? שם למדת?"
דני הנהן לחיוב בלי להרים את הראש.
"יש היום פגישת מחזור, לא? אה... מחזור ל' משהו... נכון?"
דני המשיך לדפדף בספר המחזור.
"כן... קראתי על זה משהו בעיתון היום, נו... המקומון הזה... .
איך קוראים לו..."
דני סגר את הספר והכניס אותו חזרה לתיק.
"שילמתי לך בונוס בשביל שתשתוק, זוכר?"
האיש לקח עוד שאכטה של תסכול והמשיך לעבוד לו על הגב.

הזמן עובר והציפורים של הבוקר מתחילות לצייץ למרות שבחוץ עוד
חושך מוחלט.
מכוניות כבר לא עוברות.
הוא מסיים ודני נעמד מול מראה גדולה, ממשש את חזהו, יורד למטה
לבטן ושוב עולה אל כתפיו. דני מתלבש מהר, שם את התיק על הכתף
שלא מדממת ומוציא ממנו ערמת שטרות מגולגלים.
"עשית עבודה טובה." הוא מסתכל על ערימת המחטים האדומים שנחו על
השידה.
"אפשר את אחת המחטים?" שואל בלחישה.
"מצידי קח את כולם... אני כבר לא אשתמש בהם" אומר האיש ומסתכל
על דני במבט בוחן בזמן שהוא אוסף את המחטים לתוך נייר גאזה
קטן.
דני פותח את הדלת של החדר האחורי ויוצא בחיפזון.
האיש מרשרש בצרור המפתחות ופותח לו את הדלת הראשית.
"יוסי!" קורא האיש ודני מסתובב באמצע הכביש, עכשיו רטוב ונקי
מהגשם של הלילה. "אני מקווה שזה היה שווה את זה."
דני נעצר ופונה אליו.
"למה אתה מתכוון?"
"כל הכאב והכסף, ז'תומרת, מקווה שהחברים שלך בפגישת מחזור
יאהבו את זה."
דני מזיז את הראש.
"אני לא הולך לפגישה..."
"פשוט חשבתי... אמרת חברים ו..."
"התכוונתי לחברים מהעבודה."
"אה... איפה אתה עובד בכלל?"
דני הרים את הראש והסתכל לו ישר בעיניים.
"באקווריום."
האיש צחקק צחוק לחוץ ואחרי שתיקה מביכה חזר לחנות ונעל את
הדלת.

דני מכניס את עצמו לחדר הראשי של האקווריום העירוני. הוא נועל
אחריו את הדלת עם הכרטיס המגנטי ונעמד מול המיכל הראשי.
הזמזום של מחמם המים משתלב בהרמוניה מושלמת עם רעש האוויר
המבעבע מהפילטר הגדול. דני מטפס על המיכל, גוחן קדימה ומסתכל
על הדגים מלמעלה.
הוא פותח את המיכל ומכניס רק את ידו לתוך המים. עשרות דגיגים
קטנים נוגעים בו, כמתחננים לאוכל.
דני מתקרב אליהם "אמרתי לכם שאני אחזור היום."
הוא נעמד ומתחיל להפשיט את עצמו לאט לאט, קודם יורדת החגורה
ואז המכנסיים.
הוא משיל מעצמו את החולצה ולבסוף גם את התחתונים והגרביים.
הוא נעמד מול אור הניאון הקר ומגלה לעולם גוף שרירי, מכוסה
כולו בקעקוע של קשקשים, חזקים ומבריקים.
הוא לוחש שוב שוב "אני בדיוק כמוכם עכשיו... בדיוק כמוכם."
הוא צולל לתוך מרכז האקווריום ומנפנף בידיו כדי למנוע מגופו
לצוף בחזרה אל פני המים.
ול- 2 וחצי דקות מדהימות בדיוק, דגים מכל הצבעים והגדלים
הסתובבו סביבו.
הוא שלח את ידו אליהם והם הקיפו אותו, עטפו אותו כמו צעיף משי,
מלטפים את עורו הרך והכואב.
דני עוצם את עיניו ונותן למים לחדור לריאותיו ברוגע, בשקט, עד
שגופו נהיה כבד ושוקע לתחתית המיכל כשחיוך על פניו. אור בוקר
ראשון מפציע מחלון הזכוכית שבגג, מאיר את פניו ברוך מלאכים.

על האדמה לצידו נח לו ספר המחזור.
מילים, כתובות בדם, מקושקשות על החלק הפנימי של הכריכה.
"מחזור ל"ז - תודה על כל הזיכרונות.