היא עמדה ובהתה בחלון הזכוכית, מתסכלת על טיפות הגשם שנוקשות
עליו. המבע בעיניים שלה אטום, אולי דמעה אחת קטנה בזווית העין.
לא, היא לא בוכה. היא בכתה יותר מדי זמן. נושכת לעצמה את השפה
התחתונה. לא, גם זה לא כואב. שום כאב פיזי כבר לא כואב לה כמו
שכואב לה בפנים.
יותר מדי זמן כואב לה. יותר מדי זמן היא מרגישה שאין לה כלום.
לכאורה הכל בסדר, אבל בתוך תוכה היא יודעת שכלום לא בסדר. כבר
יותר מדי זמן היא בוכה כשאף אחד לא רואה. יותר מדי זמן היא
צורחת וצורחת ואף אחד לא שומע. כעבר יותר מדי זמן שהיא שבורה.
מרוסקת לרסיסים, מנופצת, הרוסה. כבר יותר מדי זמן שהיא מדממת
בתוך תוכה. כבר יותר מדי זמן שהחיוך מחפה על הכל, אבל בזמן
האחרון החיוך המזויף כבר לא מופיע. החיוך הוא כל כך נדיר,
ובמקומו מופיע רק מבט אטום ללא הבעה. יותר מדי זמן שהכאב הלא
מוסבר הזה משתלט עליה ומשתק אותה.
יותר מדי פעמים היא הייתה קרובה לסכין. יותר מדי פעמים הוא היה
צמוד לורידים שלה.
ונדמה שלאף אחד לא אכפת. אף אחד לא רואה. אף אחד לא שומע.
ונדמה לה שהיא ראתה את כל החיים שלה מתפרקים ומתרסקים לנגד
עיניה במהירות מסחררת, ואין, היא לא יכולה לעצור, היא לא יכולה
להפסיק, אלא רק לצפות בהם נגמרים מול העיניים שלה ולא לעשות
דבר. כי היא לא מסוגלת.
והיא יודעת שהכל נגמר. וכבר לא אכפת לה מכלום. והיא יודעת שאין
תקווה ואין בשביל מה.
וזהו, היא כבר החליטה. היא לוקחת את העט ורושמת בידיים רועדות
כמה מילות פרידה. ואת השיר ההוא שהיא שומעת כל הזמן.
וכמה דקות אחר כך הסכין כבר מוכתמת בדם וקופסת כדורי השינה כבר
ריקה.
וכמה שניות לפני שהכל נגמר והכל נהייה שחור היא שמעה בראשה
איזה קול "את לא תגיעי לגן עדן. מתאבדים הולכים ישר לגיהינום". |