רק עוד אחת. זה הכל. מה היא, מי היא בכלל לעזאזל? עוד אחת.

שלוש מיליארד נשים בעולם, מתוכן שלוש מאות מיליון לפחות בשכבת
הגיל המתאימה, בוא נגיד מתוכן שלושים מיליון נראות מספיק טוב,
ובינינו, אפילו אם נוסיף אלמנט של ייחוד, שאלוהים יודע מה הוא
אומר לעזאזל, נישאר עם שלוש מיליון נשים לכל הפחות, וזה לא
מעט.
היא עוד אחת משלושת מיליון הנשים שהייתי יכול להיות איתן. אמנם
יש בזה מן הגיחוך, שהרי הנשים הללו אינן מצויות כולן מולי בזה
הרגע, מציעות לי מחסדיהן, אך מצד שני גם היא אינה נמצאת כאן
בזה הרגע, והיא מעניקה מחסדיה לאחר ממש ברגע זה, בו אני משער
לפחות שלוש מאות אלף מבין אותן הנשים מעניקות חסדיהן לאחר.
ובכל זאת, אנו נותרים עם שני מיליון ושבע מאות אלף נשים שעושות
עכשיו משהו אחר מאשר פעילות מינית מבורכת, ושיכלו כמובן,
תיאורטית לפחות, להיות איתי בזה הרגע ולהעניק לי מחסדיהן, וכמה
אלה רבים. ואיתה, איתה שהיא רק עוד אחת ממספר מטורף של שלוש
מיליון נשים שיכלתי להיות איתן, עוד אחת שמכאיבה לי, עוד אחת
ששוכבת בזה הרגע עם אדם שאני מאוד מכבד ומעריך, ועל פי חישוביי
גם הוא אחד משלושה מיליון גברים לכל הפחות שאני מסוגל לכבד
ולהעריך, אבל לא כולם נמצאים כאן בזה הרגע ולכן אין לי את
האפשרות להביע את אותה הערכה, ולא כולם בדיוק בזה הרגע מזיינים
את הבחורה שאני אוהב, יותר נכון לומר הוא בלבד מתוך שלושת
מיליון הגברים המדוברים מזיין את הבחורה שאני אוהב. מצד שני,
גם חלק בלתי מבוטל, אולי שלוש מאות אלף מהגברים שאני מסוגל
להעריך מזיינים כרגע חלק בלתי מבוטל של הנשים שיכלתי לאהוב.
היא רק עוד אחת. עוד אחת מכל כך הרבה. ואני עצמי רק עוד אחד,
עוד אחד משלושה מיליארד גברים פחות או יותר שאפשר לפגוע בהם
ולהשפיל אותם, אבל מה זה חשוב, זה כה בטל בשישים או בשישה
מיליארד. הכאב שלי חלוש, מגוחך, אבסורדי לנוכח המציאות
הסטטיסטית. עליי לצאת ולהמשיך בחישוביי הסטטיסטיים, לגלות את
הפרופורציות האמיתיות למצבי, את חוסר הייחוד המוחלט של מצב זה,
את הרגילות המאיימת לפשות בכל של האירועים, של הרגע, של הרגש,
ולחזור בשקט לחדר, לחדר שהוא רק שלי ולא של אף אחד משלושה
מיליארד הגברים בעולם הזה, ולבכות בכי שאין בו כלל מן הייחוד.