[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל צוקר
/
אשליה גנוזה

"אוף! אמא את יודעת שאם יש משהו שאני שונאת זה כשאת מדליקה לי
ככה את האור. זה מסנוור ומעצבן ואת יודעת את זה!"  מורן באמת
מספיק עם ההתפנקות הזאת. תקומי, תתארגני ובואי למטה אנחנו כבר
מאחרות ואני לא מוכנה ששוב יבטלו לנו את התור. את יודעת כמה
זמן לוקח לקבל תור אצל דר. גורביץ', אז בבקשה.

"טוב אמא אני באה רק תכבי כבר את האור!"
כל יום אותו הסיפור. מורן קומי מורן בואי מורן לכי. תור פה תור
שם נמאס לי כבר מכל השטויות האלה. אבל לכי עכשיו תתווכחי עם
אמא שלך. תגידי לה שאת לא צריכה את כל הבדיקות האלה אצל מיני
האונקולוגים כי אני בסדר. נקודה. אבל לא אמא שלי כמו שרק היא
יודעת, יושבת לי על הראש כמו פטיש חמש קילו ופעם בשבוע היא
רוצה בדיקה! שחלילה לא חזרו הגרורות ואנחנו לא יודעים. וכמה
אני מנסה להסביר לה שאם יהיה משהו אני ארגיש. אבל הכל בסדר פעם
ראשונה בחיים שלי שאני באמת מרגישה מצוין!!! מצוין!
"מורן, נו את באה. עוד רבע שעה אנחנו צריכות להיות אצל הדוקטור
במשרד תזדרזי בבקשה. ורועי חיפש אותך. אמרתי לו שאת במקלחת
ושתתקשרי אליו יותר מאוחר."
"בסדר אמא. תודה. אני כבר יורדת"
רועי. איך שכחתי לספר לכם על רועי. רועי הוא הישועה שלי בכל
הסיפור הזה. הוא המפלט שלי מכל הרעש והבלגן בבית כי לא מספיק
המחלה שלי אז גם ההורים שלי כל היום בכאסח ומלחמות אחד עם
השני. שיתגרשו כבר זה עדיף. ובנוסף לכל הצרות אחי משרת בסיירת
דובדבן של הצנחנים. אין  יום שאמא שלי לא מרימה אליו טלפון כדי
לראות מה שלומו והכל בסדר. אבל אני, אני יודעת שהוא יהיה בסדר.
כמו שהוא יודע שאני אהיה בסדר. יש לנו קשר מיוחד לי ולאלון.
מעין טלפתיה... בכל אופן דיברתי על רועי. רועי הוא החבר השני
שלי. הכרתי אותו לפני שנה במסיבה אצל חבר משותף. מהרגע הראשון
שראיתי אותו התאהבתי.
והוא תמיד שם בשבילי תומך ואוהב. לא יודעת אם הייתי מסוגלת
להפגין כל כך הרבה כוח אם לא הייתה לי את התמיכה שלו.
אוי...אני חייבת לרדת אמא שלי בטח כבר על קוצים.
"צהרים טובים דר. גורביץ'." באותה שנייה הרגשתי שבא לי פשוט
להעלם.
"או שלום לכן. מה שלומנו מורן?"
"הכל בסדר. תודה רבה. אני בכלל חושבת שהבדיקה הזאת היא אינה
הכרחית"
יכולתי לראות את המבט של אמא בעניים כאילו והיא זאת שרוצה
להעלם עכשיו.
"אני מבין. אבל עדיף שנהיה בטוחים נכון? טוב, את מכירה את
הפרוצדורה. גשי לחדר תלבשי את החלוק ותתמקמי לך על המיטה בסדר?
ולאחר הבדיקה ניגש לעשות צילום כולל"
"בסדר גמור". אמרתי, נכנסתי לחדרון השני ושם ראיתי אותה. את
אותה ערכת בדיקה הכל כך מכאיבה. פעם אחרי פעם. זה אף פעם לא
נהייה קל יותר. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה כאילו והוא יוצא
במחול שדים בדרכו אל המוות. אני מדברת על דיקור מותני. בטח
שמעתם על זה כבר. ברגע שהמחט נכנסת לתוך עמוד השדרה שלך אתה
מרגיש כאילו ונעצי בך 1000 מסמרים וככל שעוברות השניות הם רק
ננעצים יותר ויותר חזק. ואתה מת לצרוח, לברוח להעלם, לא איכפת
לך העיקר לא להרגיש את הכאב הזה. לבשתי את החלוק ויכולתי לשמוע
את אמא מדברת עם הרופא.
"דוקטור, אני מאד מודה לך שהסכמת לקבל אותנו בהתראה כל כך
קצרה. אני פשוט מאד מודאגת לגבי מצבה הכללי של מורן. ניכר כי
היא מאד חלשה בימים האחרונים וגם פניה מאד חיוורות."
"זה בסדר גברת כהן. אני משוכנע שאין לך כל סיבה לדאוג. אנחנו
נבצע את הבדיקה ואת כמובן כבר יודעת שהתשובות יהיו תוך ארבע
ימים. כדאי שאני אכנס אליה."
"בסדר גמור דוקטור תודה רבה לך"
תמיד היא מודאגת אמא שלי. בסך הכל לא ישנתי כמה לילות כי לא
הצלחתי להירדם אז כבר זה מצביע על חולשה? אם היא רק הייתה קצת
יותר רגועה.
"מורן, את מוכנה?" נחמד הרופא שלי, יש לו טון דיבור מרגיע.
"אני אף פעם לא מוכנה לבדיקה הזאת. אבל בוא נסיים איתה"
אאאאאאאאאההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זאת הייתה צעקה חרישית שרק אני יכולתי לשמוע. כל מה שיכולתי
לחשוב עליו היה רועי.
אני מתגעגעת אליו. לא ראיתי אותו כבר יותר משבוע. עוצר יציאות.
וגם על אלון חשבתי באותו רגע. אלון ורועי. רועי ואלון.
"אמא, אני לא מבינה למה את מכריחה אותי לעבור את הסיוט הזה כל
פעם מחדש?! את לא מבינה שאני סובלת??"
"מורן אני לא רוצה לשמוע את זה יותר. עברנו את הויכוחים האלה
מספיק פעמים בשביל שתדעי שאני דואגת לך ושאני עושה את זה רק
לטובתך"
"אם הייתי עושה את זה לטובתי היית מניחה לי לנפשי"
"מורני אני לא רוצה להגיד דברים שאני אתחרט עליהם אחר כך ולכן
אני בוחרת שלא להגיב לדברייך האחרונים ועכשיו אם לא איכפת לך
הייתי רוצה להעביר את הנסיעה הביתה בדממה"
זאת הדרך שלה. ככה היא מתעמתת איתי. דרך השקט. היא מנסה לגרום
לי לרגשות אשם ואם להיות כנה, אז היא מצליחה. ברגע שהיא שותקת,
השתיקה שלה מקפיאה את הכל ואותי ביחד איתה. אני כבר מתה להגיע
הביתה ולחזור לישון. זאת הדרך היחידה שלי לברוח כשרועי לא נמצא
בבית. לישון...



כנראה שהבריחה שלי הייתה מוצלחת. התעוררתי רק עכשיו. אף פעם לא
ישנתי עד כדי כך הרבה. זה מוזר. כאילו נעלמה לי יממה שלמה. לא
חשוב העיקר שפתחנו יום חדש אמא שלי יותר רגועה ואולי סוף סוף
אני אראה את רועי.
"מורן, את ישנה?"
"לא אמא"
"אוקיי אז יש לך טלפון. תעני"
"הלו"
"מורנוש, חמודה מה שלומך יפה שלי?"
"רררוווועעעיייי!!! היי, מה שלומך? אוף כל כך רציתי להרגיש את
החיבוק שלך אתמול. הייתי בבדיקה נוספת. זה היה סיוטי כמו תמיד.
וחוץ מזה אני מתגעגעת אלייך. אנחנו מתראים היום נכון?"
"אוי מורנוש, הלוואי והייתי יכול להיות איתך ברגע זה ממש. אני
לא יכול לשמוע אותך יותר סובלת. אני עובד על היציאה שלי אבל אל
תדאגי אני אראה אותך היום בערב לא משנה מה!"
"יופי אני שמחה לשמוע אני מחכה לך בכיליון עיניים. אהה...רועי
אתה לא יודע מה שכחתי לספר לך....."
"מורנוש תשמעי יש לנו פה איזשהי בעיה אני חייב לרוץ אנחנו נדבר
בערב כבר. אבל אל תשכחי דבר אחד. לא משנה מה יקרה. אני אוהבת
אותך. תמיד."
"ואני אוהבת אותך. תשמור על עצמך."
"אל תדאגי. ביי חמודה"
אני כל פעם מתאהבת בו מחדש. זה פשוט קסום. מעולם לא הייתי יותר
מאושרת.
תמיד נהגנו לשכב על הדשא לצפות בכוכבים ולתכנן את העתיד שלנו
ביחד.
אני תמיד הייתי מציבה תנאי אחד. הוא מכין את הסנדוויצ'ים
לילדים בבוקר.
והוא תמיד היה צוחק. נותן לי נשיקה קטנה וחיבוק ענק ענק. הוא
בכלל תמיד אומר לי שלנו מחכה רק עתיד ורוד. ואני מאמינה לו. כי
אני יודעת שזה נכון. ברגע שאני משתחררת מהצבא אנחנו עוברים
לגור יחד. הכל כבר מתוכנן. אני פשוט אוהבת אותו.

"שלום"
"מורני! מה שלומך?"
"אלון! היי למה אתה מתקשר לפלאפון ולא לבית?"
"אני לא רוצה להדאיג את אמא"
"מה קרה? הכל בסדר?!"
"כן כן. אבל מה שלומך?"
"בסדר גמור. למה אתה נשמע כל כך מבוהל?? מה קרה?"
"את בטוחה שהכל בסדר???"
"כן. אתמול עשיתי בדיקה נוספת. הכל בסדר אלון. מה הבהלה
הפתאומית?"
"אני יודעת שעשית עוד בדיקה. הרגשתי את הכאב שלך. וזה מה
שהפחיד אותי. זוכרת שלפני ששברת את היד אני הרגשתי את זה? אז
עכשיו אני גם מרגיש כאבים חזקים בכל הגוף. מורנוש את בטוחה
שהכל בסדר??"
"כן אלון אל תדאג אתה בטח סתם מפתח משהו. טוב אמא מגיעה לפה
אנחנו חייבים לנתק אנחנו נדבר כבר אוקיי?"
"מורן, לא רגע חכי שנייה....."
"חייבת לנתק אלון ביי"

מעניין אם הפעם היא תנקוש על הדלת או כהרגלה בקודש פשוט תתפרץ
לחדר בלי לחשוב שאולי אני עסוקה במשהו אישי. טוב נו זה חלק
מספטום האימהות. היא מכחישה את זה שיש לי חיים פרטיים. זה גורם
לה להרגיש זקנה.
"מורן אני צריכה לדבר איתך"
"אמא. כמה פעמים ביקשתי ממך לנקוש בדלת לפני שאת נכנסת את לא
מבינה שזה... אמא? את בכית. אני רואה את זה עלייך. מה קרה?"
"מורני, אין דרך קלה לעשות את זה אז אני פשוט אדבר"
"אמא נו מה קורה דברי"
"דר. גורביץ' התקשר. התוצאות חזרו."
"נו, את רואה. אמרתי לך שהכל יהיה בסדר נכון? אז אלו הן דמעות
של אושר מצויין!"
"מורני, לא. הסרטן חזר. והוא מתפשט. והפעם זה יותר חמור ממה
שתיארנו לעצמנו"
"מה?! אמא על מה את מדברת כמה חמור זה כבר יכול להיות? ניצחתי
פעם אחת אני אנצח פעם נוספת"
"מורני, בצילום נראו גרורות במוח"
"לא זה לא הגיוני...זה פשוט לא הגיוני....אבל אני מרגישה בסדר
גמור. אבל הכל בסדר? את לא רואה שהכל בסדר?? זאת חייבת להיות
טעות. זאת בטוח טעות!!!!"
"מורן, אנחנו נתגבר אל תדאגי יהיה בסדר.. את תראי"
"שום דבר כבר לא יהיה בסדר! הכל מתפרק!"

וככה נגנזה לה האשליה של חיי נצח. של חיים נורמליים. של עתיד
עם רועי.
אלון צדק. הוא ידע. הוא הרגיש.
עכשיו אני מרגישה.
את הסוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לך תזדיין אימא
שלך!!!!







אד המתאבד לא
מבין את הפרסומת
של קידום


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/01 9:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל צוקר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה