התחלתי את החיים כמו כולם - במסלול המהיר.
מאז ומעולם אמרו לי שמי שמצליח החיים שלו יותר טובים, ובגישה
הזאת חייתי הרבה שנים, השקעתי בלימודים שלי, בעבודה שלי, בהכל
- כמו כולם פחות או יותר.
צרכתי מוצרי צריכה, הסתובבתי קצת בעולם, ובעיקר, לא חייתי ממש,
כלומר כן חייתי, אבל לא ידעתי כמה אני חי, לא הרגשתי את זה, את
החיים בוערים לי בעצמות.
עד שיום אחד, עברתי תאונת דרכים, ליתר דיוק נדרסתי (איך ואיפה
לא משנה, נכון? נכון!).
מצאתי את עצמי שוכב על הכביש השחור, הוא היה חם ונעים למגע,
ואני בחולצה קצרה ומכנסיים קצרות שכבתי עליו, מתרפק על חומו,
מנסה להתאושש ללא הצלחה. מבט מסביב הראה לי כמה אני ספוג בדם,
בדם של עצמי, והשלולית ששכבתי בתוכה הלכה וגדלה. ככל שהיא גדלה
- הרגשתי נחלש.
הסתכלתי בפרצופים הנדהמים של האנשים מסביבי, מתלחשים ומלחששים
לעצמם, כאילו שאם אני לא אשמע אותם אני ארגיש יותר טוב, כאילו
שבאמת אכפת לי מה הם אומרים בזה הרגע, בזמן שאני שוכב ומרגיש
את החיים אוזלים מגופי.
אמבולנס הגיע בצפירות רמות, ופינה אותי משם.
בבי"ח הכל היה נראה כמו פרק מ-אי.אר או כל סדרת בית-חולים
אחרת.
האמבולנס הגיע, והורידו אותי בדחיפות, כל האנשים שחלפתי על
פניהם באלונקה, היו מזועזעים למראי, ובזמן הריצה שלהם, השארתי
אחריי שובל של דם.
התחבושות שלגופי כבר מזמן היו ספוגות בדם
אחרי בדיקה ראשונית, שלחו אותי לחדר ניתוח, לשיפוץ כולל.
ראיתם פעם פחח ומכונאי רכב? אז אני הרגשתי כמו הרכב, טוטאל -
לוס.
חלק מהמכלולים שלי היו כל כך מרוסקים שהם לא עבדו, השמן פרץ
מהמון מקומות, ורק הנהג ניצל בנס.
שכבתי על מיטת הברזל הקרה בחדר הניתוח, תחתונים בלבד לגופי,
מעלי מנורת מנתחים גדולה, ומסביבי המוני מכשירים מצפצפים. הם
נשמעו לי קצת כמו האנשים שעמדו סביבי כששכבתי על הכביש החמים.
איך התגעגעתי באותו רגע לחמימות הכביש.
המנתח ניגש אלי, והסביר לי במונחים טכניים מה הוא הולך לעשות -
"אנחנו הולכים להחליף את הראש-מנוע, משאבת הדלק, לתקן את הפח,
וקצת צבע. האוטו ייסע כמו חדש".
כשאין לך במה להאחז, ורק נשאר לך לקוות, אתה מקווה, יותר מזה
אתה לא יכול לעשות.
הרופא המרדים ביקש לספור עד 10.
1, 2, 3,...
אני נמצא במקום אחר, מסביבי דשא ירוק וגבעות, מעלי חולפת להקת
אווזים, או אולי חסידות אני לא ממש מזהה.
חמימות השמש על פני, ואני חדש, כמו ממקודם מרגיש חי - אבל
לבד.
9, 10.
קר לי, קר מאוד.
אני מתעורר מהניתוח, המכלולים עובדים, כמעט כמו חדשים, רק עוד
קצת עבודת צבע, ואני שוב בדרכים.
בחדר שלי מחכים לי כבר כל החברים שלי, וגם אנשים שלא ראיתי
הרבה זמן, ואני כל כך שמח, אוהב את כולם.
החיים שלי המשיכו מאותה נקודה כמעט בדיוק, בהבדל קטן, אני חי
ומרגיש. ונהנה מזה כל יום, כל שעה, כל דקה. |