כל העצב והכאב בעולם נכנסים במילה אחת קטנה: מוות.
צליל המילה בלבד מעורר פחד, שאלות, שכול, פצעים, זכרונות
ודמעות.
כשאני רואה אותה, צינה חודרת לעצמותיי, ואני מפחדת.
אם המילה, חס וחלילה, נאמרת באותו המשפט עם שם של אחד
מאהוביכם-
אתם תירקו, תדפקו על עץ, תזרקו מלח או כל 'טקס' אחר.
אם עם שמכם, תרתעו מיד ותחושו סלידה מהשפתיים הבזויות מהן נפלט
הצירוף המזעזע.
ואם המוות יבוא ("חלילה וחס")
ואם הוא יגע ("ויי זמיר")
ואם הוא יקח ("ישמור השם, ריבונו של עולם") -
פתאום יפקחו עיניכם.
ואחרי שנשמתכם תישטף בדמעות,
תבחינו אולי במילה "הזדמנות" בתוכו.
ואם תרצו ותאמינו, אולי אפילו תמצאו את הכוח להצמיח עץ יפהפה
ומניב פרי
מתוך זרע העשב החונק שנטמן בחיקכם...