שלושה חתולים שחורים עברו לי את הכביש באותו יום. הורדתי מראה
למכונית מימין, התחככתי עם הפגוש במדרכה, ושרטתי את הדלת
כשנצמדתי מדי למכונית לצידי. הכדורים התפזרו לי במכונית באחת
מחריקות הבלמים שבציעתי על מנת למנוע תאונת דרכים. וכשסוף סוף
הגעתי למחוז חפצי החניתי את האוטו במגרש גרוטאות ריק רק ליתר
בטחון. ביאוש אספתי את הכדורים אל תוך מיכל הפלסטיק והכנסתי
אותו לתא הכפפות. "חכו לי כאן" דיברתי אל הכדורים והרגשתי
מטומטמת. טרקתי את דלת המכונית ונעלתי אותה. צפצוף האזעקה אישר
זאת. הלכתי מרחק של כמה רחובות. והגעתי לבסוף אל הבית המיוחל.
שלט מעץ צבוע אדום על דלת מתכת כחולה. כלב זאב קשור בחצר ועתה
שכוב בתוך מלונה אפילה. הוא מכיר אותי. הכלב. לכן הוא לא נובח.
"ר... רגע" נשמע קולו המהוסס משהו, של ארז מבעד לדלת. אני
מרגישה שהוא סוקר אותי מבעד לחור העינית ועושה פרצוף יפה, מה
שגורם לו לפתוח את הדלת בחיוך רחב. אני מחבקת אותו ונתלית עליו
זמן רב. הוא מלטף לי את הראש בחיבה. אני נכנסת למטבח הקטן
והמלוכלך בדירה ומוציאה מאג ענקי, הוא מרתיח מים בקומקום ודקות
אחר כך מוזג לי קפה חם. אני עוטפת את הכוס בשתי ידי ונשכבת
לאחור על הספה הישנה והמטונפת. אני רגילה ללכלוך. הוא יושב
מולי וגומע אותי בעיניו. אני גומעת את הקפה השחור והמריר. הוא
מתרומם מושיט לי יד ארוכה ודקיקה ומוביל אותי לחדר השינה.
פוסטרים גדולים מכסים קיר אחד והקיר השני צבוע בצבע כחול
מעונן. הרצפה שחורה מרוב זוהמה, והמיטה היא מזרון ישן שזרקו
פעם השכנים מהקוטג' ליד. אני זורקת את עצמי על המזרון. הוא
נזרק לידי. מחייך אליי חיוך עם שיניים צהובות. עיניו הכחולות
ריקות. "לקחת משהו?" אני שואלת אותו. הוא מחייך אליי שנית ואני
יודעת שכן. "להביא לך משהו טוב?" הוא שואל ברוך. "לא, אתה יודע
שאני לא נוגעת בכימיקלים." אני משיבה ומתפשטת תוך כדי. גם הוא
מתפשט. גוף חלק כשל ילד בן שש עשרה. אנחנו שוכבים. חמימות
נוזלית מתפשטת בתוכי כעבור דקות אחדות. "אני מצטער זה
הכימיקלים." הוא מגחך ואני יודעת שלא באמת אכפת לו. גם לי לא
אכפת. לא באמת. "ארז... אני צריכה כסף." אני ממלמלת ויודעת
שהוא שומע. הוא תוחב את ידו לכיס האחורי של מכנס שזרוק על
הרצפה שולף לי שטר של מאתיים שקל מניח ראשו על הכר ולוחש לי
"פ... פיה שלי, בואי גם מחר." אני יוצאת מהבית המוזנח. שוב
הולכת כמה דקות עד למגרש הגרוטאות. אני מניעה את האוטו ביד
רועדת. שלושה חתולים זה לא צחוק. תחנה שנייה. מאיה. שוב אני
יוצאת מהאוטו בסערת רוחות בלתי מוסברת. מאיה פותחת לי את הדלת
כשמגבת כרוכה סביב גופה. ריחה כל כך טוב וזה גורם לי לרצות
להסניף אותה לתוכי. היא מחבקת אותי. "רזית." היא אומרת לי
בעצב. אני מחיכת אליה חצי חיוך. אנחנו נכנסות לחדרה היפה. מיטה
גדולה במרכזו קירות בצבעים פסטליים. עליזות שכזאת. אני מתישבת
על המיטה ומאיה מתלבשת בנוכחותי. היא כל כך טהורה ויפה. כשהיא
לבושה בגופיה ותחתונים היא מתישבת לצדי. "היי" היא אומרת לי
בקול מתוק ומנשקת אותי על השפתיים. "יש לך משהו מאיה?" אני
שואלת אותה בלחש. "ידעתי שלא באת סתם כי חסרתי לך." היא
מתרוממת וניגשת לארון הגדול. פותחת את מגירת הלבנים ומוציאה
ממנה חזייה מרופדת. בין שני הכפים חבויים שני ג'ויינטים. "אחד
לך אחד לי, מוכנים מראש. אפילו להתאמץ את לא צריכה." שמחתי שיש
לי אותה. שקענו בעננה עם ריח מיוחד. מסטולות ושמחות נרדמנו על
מיטתה. בשעות הערב העירה אותי בנשיקות חמות. "קומי מתוקה."
חייכתי אליה. התרוממתי והלכתי כשאני מפריחה נשיקה אווירית
לכיוונה. "את בטוחה שאת יכולה לנהוג?" שאלה, כשאני כבר הייתי
מחוץ לבית. פתחתי את הרדיו הכנסתי אחד מהכדורים הלבנים שנתנה
ד"ר רות לפה... ונהגתי בעיניים חצי עצומות. בספסל מתחת לבית
חיכה לי שאול. "הבאת את הכסף?" שאל בעצבנות. "כן." הוא אצלי
עניתי בבטחון. הושטתי לו את השטר. הוא חטף אותו מידי נכנס
לבמוו שחורה ונסע בחריקת בלמים. עליתי הביתה. כשחפיסת הכדורים
מצלצלת לי בכיס הימני של הג'ינס שהיה גדול עליי בכמה מידות.
עמי לא היה בבית. גם לא רונית. אבל איש זקן ונחמד חייך אליי.
הוא ניסה לחטוף מדי את הכדורים. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו
והוא לא ענה. "אמא?" צווחתי. גם היא לא ענתה. חשתי קור בוריד
השמאלי ואחר דקירה כואבת. "אאוצ' צווחתי. "שקט שקט." בואי
תשכבי כאן בשקט. אל תציקי להם." "אני מתנצלת מראש, היא הטרידה
אתכם?" שאלה האישה העגולה שהופיעה גם היא בביתי בהפתעה. "מה
קורה לאנשים היום אין טלפון?" שאלתי אותה. היא משכה את ידי
בחוזקה. הזריקה החלה משפיעה עליי. "חזרת לעצמך?" שאלה בזלזול.
לא עניתי. עתה בתוך מיטה צרה מברזל בחדר מבודד צבוע לבן. דלת
נעולה מאחורי בריח ידיים קשורות למיטה. צלחת שניפצתי ואת שבריה
לא ניקו ושאריות אוכל שנותרו דבוקות לחרסינה. "תוציאי אותי
מפה! מאיה! אמא! שאול! ארז! תביאו לי את המפתחות של האוטו".
"מה קרה למסכנה?" קול של בחור צעיר נשמע מהמסדרון. " נתקעה על
טריפ, הייתה תאונה קשה. היא לא יצאה מזה עד היום ממשיכה לגלגל
תסריטים בראש."
"ולמה היא בבידוד?" שוב שמעתי את קולו של הבחור מהדהד.
"היא מפריעה כאן. היא מפריעה למבקרים. מטרידה אותם בסיפורי
מעשיות."
"ואחר כך מתפלאים שאני חולת נפש!" צרחתי בכל כוחי זזה מצד לצד
בכוח רב וחשה איך המיטה נדפקת בקיר ויורד לו דם.