כמו עיוורת, תועה בחיפושים אחרייך -
מחפשת אותך בפניהם של אחרים.
מושיטה ידי לחוש אותך אצל זרים.
מקיפה את עצמי בענן עשן ושיכרות מבורכת
ומתנחמת בזרועותיו של הלא-נודע.
מחפשת אותך... וידיי ריקות.

כמו חירשת, נזכרת חרש בצחוקך,
מחפשת אותו בקולם של אחרים.
חיוך עצוב בהתקף נוסטלגי...
ושוב ענן עשן, ושוב שיכרות מבורכת,
ומתנחמת בדמותך בחלום המוכר.
נזכרת בך... וראשי מתרוקן.

כמו טיפשה, מבינה שאבדתי אותך,
מבינה שזו לא סתם נוסטלגיה,
ומתגעגעת בלי סוף.
ובלי ענן עשן, ובלי שיכרות מקוללת,
ואין מי שינחם אותי עכשיו.
מאוהבת בך... ולבי ריק.

אני מתגעגעת, אהוב שלי.
לעינייך העמוקות, לשיערך בכל מקום,
לקולך המרגיע, המלטף, למגע עורך על עורי,
לריח המשכר, לטעם הממכר,
להיות מאוהבת כמו שאפשר רק בך.
והמילה "אהבה" מרחפת בראשי הסחרחר.
נרתעת ממנה כמו מסרפד בוגדני,
ושותה לתוכי כמו מים חיים בנווה מדבר.
ואתה צוחק ואומר שמותר.
ואני נאבקת ושורטת ונזהרת.
ואתה, כתמיד, מנצח.

זו יצירה שנכתבה מאוד מזמן לחבר שנפרדתי ממנו, שאת שמו אשאיר
אנונימי. אני מפרסמת את זה כי אני רוצה דעת אמנים כנה על זה,
כי זה באמת משהו שהגיע, בזמנו, מהמקום הכי אמיתי בלבי.