כמה ימים אחרי שהגעתי לכאן, למקום שלמעלה, השתכנתי לי בכיף,
לקחתי חדר בבית מלון, הרי כאן זה לא עולה כסף, למי אכפת מכסף
בעולם שאחרי?
אין דאגות, הראש נקי, תרתי משמע, יושבים כל היום ומסתלבטים.
הכרתי כאן איזה אחד נחמד, מאני קוראים לו, נרצח, מישהו שיסף לו
את הגרון עם סכין, הוא לא מוכן להגיד למה או איפה, כנראה עסקים
של העולם התחתון. אני דרך אגב, התאבדתי, אקדח 9 מ"מ בפה, קצר
ולא כואב.
הוא הכיר לי קצת את המקום, אנחנו יוצאים פעמיים בשבוע, ימי
שלישי ושבת בערב, לאיזה דיסקו-פאב נחמד כאן, "רוטוויילר", סתם
מקום, אנחנו מקווים לתפוס לנו בחורות, אבל מה שאני לא עושה
לעצמי, מה שאני לא אומר לעצמי, קשה לי, אני לא יכול לגשת
לבחורות ולהתחיל איתן, כנראה בגלל חוה, לא מצליח לשכוח אותה,
אז מה אם כבר עברה כמעט חצי שנה? קשה לי, אהבה לא עוברת כל-כך
מהר, גם לא אחרי המוות.

ככה עברו שנתיים, יציאה לפאב פעמיים בשבוע, שיחות על ה"עולם
שלפני" עם מאני ועוד כל מיני שטויות לא חשובות, כמו עישון
סמים.
יום אחד בא אליי איזה אחד מהלשכה פה ואומר לי: "אתה זה סרי?
קיבלת חופשה".
הסתכלתי עליו במבט כאילו אני הולך להוריד לו איזה לאטמה, שתעיר
אותו.
"כן, כולם מגיבים ככה בפעם הראשונה, פעם בכמה זמן יש לחבר'ה
כאן חופשה, יורדים למטה ומטיילים כמה ימים, כמבון שאף אחד לא
יכול לראות או לשמוע אותך, לא שאנחנו יודעים על זה לפחות. תעשה
בלגאן למטה, אנחנו מחזירים אותך למעלה ואתה לא יורד יותר אף
פעם, ברור?"
הנהנתי בראשי, הוא נתן לי אישור מעבר לשבוע למטה.

הגעתי לשער של המקום, הראתי את התעודה ונתנו לי לעבור.
כמעט שכחתי כבר איך זה למטה, כמה שונה זה, יותר חיים, יותר
מואר, הרגשה שאתה עם בני אדם אמיתיים.
מה הדבר הראשון שהלכתי לעשות, אתם חושבים?
לבקר את חוה, הלכתי עד לבית שלה, וזה לקח לי יומיים, היא גרה
ממש בצפון ואני התחלתי מאילת, נכון שיומיים נשמע מעט, אבל מתים
לא מתעייפים.
הגעתי לבית שלה, מוכן לראות אותה בפעם הראשונה אחרי שנתיים.
הלכתי דרך הדלת שלה לתוך הבית, חפשתי אותה בכל הבית, היא לא
הייתה שם.
פתאום ראיתי פתק על המקרר במטבח: אמא, ירדתי עם החבר'ה לאילת,
חוזרת בעוד שלושה ימים.את הביאוס שחשתי באותו הרגע אני לא
מצליח להעביר למילים.
אבל מה נשאר לי לעשות?
חזרתי לאילת...

הגעתי לאילת אחרי יומיים וחצי, חפשתי אותה בכל מקום שאני מכיר
באילת, ואני מכיר כמעט את כל החלקים הטובים של אילת. חייתי שם
איזה שנתיים מהחיים שלי, אחרי הצבא, דפקתי את הראש, כל היום
ישבתי על החוף עם החבר'ה שלי, עישנו חשיש ושתינו וודקה.
אבל עכשיו כבר לא יכלתי לעשות את זה, קצת קשה להתמסטל בתור
מת.
לא מצאתי אותה...
ביום השביעי, אני הולך לי בטיילת, פתאום ניגש אליי אחד: "אתה
סרי?"
"אני, אני, מה העניינים?"
"נגמר לך השבוע, אני באתי לקחת אותך חזרה למעלה".
"יאללה סבבה, בוא נזוז".
"בוא למגרש חנייה כאן של המלון, הרכב של הלשכה שלנו שם".
הלכתי אחריו, הגענו למגרש חנייה והוא הוביל אותי לאיזה טוסטוס
שנת 53.
עלינו על הטוסטוס וחשבתי שהוא בא מסתלבט עליי.
הוא לא הסתלבט.
האדון מהלשכה התניע את הטוסטוס שהתחיל לרחף, תוך דקה וחצי
היינו למעלה.

חזרתי לחדר שלי במלון, איך שסובבתי את המפתח במנעול ופתחתי את
הדלת, אני קולט את מאני יושב לי בכורסא.
"מה אתה עושה פה, מאני, בחית אימא שלך?"
"באתי, חיכיתי לך פה, בוא, בוא איתי למטה".
ירדנו למטה ויצאנו החוצה.
אנחנו הולכים, פתאום מאני אומר לי: "עצור".
לא הבנתי מה הקטע.
פתאום אני שם לב שאני עומד 7 מטר ממכונית שחורה, יפה יפה כזאת,
עבודת אמנות.
"מתנה בשבילך, לכבוד החופשה הראשונה".
חשבתי שזהו, מאני התחרפן לגמרי.
"אתה מסתלבט?"
"לא, בחיית האימא שלי, לא, מתנה בשבילך, מה אתה אומר, ניקח
אותה לנסיעת מבחן?"
אני הייתי אומר לא?
עלינו על האוטו, התנעתי והתחלנו לנסוע.

איך שאנחנו נוסעים, פתאום אני קולט טרמפיסטית בצד של הדרך,
נראית לי קצת מוכרת מאיזה מקום.
אני עוצר לידה, פתאום אני קולט: זאת חוה.
לא לעצור לה?
בטח עצרתי.
היה נכנסת, אומרת לי: "זה אתה? אני לא מאמינה!".
"אני, אני, איך את הגעת לכאן?"
"טבעתי בחוף של אילת".
"פששש, איך עד עכשיו כאן? נהנית?"
"סבבה, ממש טוב".

בקיצור, מאז היום הזה לא נפרדנו, כמו שתי שפופרות של
סופר-גלו.
מה לעשות?
אהבה לא עוברת כל מהר, גם לא אחרי המוות.