מוזר, אפילו מאוד, רק שאין לו שום מוסג שהוא כזה, הוא מכחיש
שהוא רגיל, רגיל, הכי רגיל שרק יכול להיות, לא מבין שזה בעצם
מה שאני כל כך אוהבת בו.
הגוף על מדרכה שממש ליד הבית שלי, הראש עמוק בתוך השמיים. שמש,
עננים, ירח, כוכבים, מטוסים ומסוקים, הוא שם ואני כאן,
לפעמים.
כשדיברתי, הוא היה בקפה, כשצחקתי הוא בהה לו בזבוב שיושב ממש
בקיר שלידינו, חושב על איזה משהו שקשור לשום דבר רציני, אני
נעצבת והוא, הוא חושב על הלילה של אתמול, עם הזונה שלו,
הבוגדת, המזדיינת והכל כך בודדה.
ואני רק חשבתי, אולי אתה בוהה עלי לפעמים.
פעם שהיית מביט בי בעיניים מחשבה אחת גדולה על כלום הציפה את
מוחך, אני יודעת, למדתי כבר להשלים עם זה. היום על כל כך הרבה
אתה חושב, על מה? גם את זה כבר הצלחתי להבין, חושב עלי בבית
שלך, חושב עלי לידך, חושב עלי בשפתיים שלך, בין הסדינים
שבעליית הגג שלך, חושב מבלי לדעת למה, יודע שעצם המחשבה מטריפה
אותך, אתה לא רגיל להקשיב, לא רגיל לזכור, לא רגיל להרגיש יותר
ממה שחייבים, מפחיד אותך להבין שאתה כבר לא זורם, אתה נסחף.
חיבוק של חיבה מזויפת, רמיזה עסיסית, מעסה את הראש כדי לפתות
את השכל לטעות, לחשוב בטעות שיש פה קצת הרבה רגש, קצת מאבר למה
שאתה באמת מנסה לעשות.
ואני, זה רק כי אני בודדה, לא תמימה לחשוב שיש לי יותר מזה.
הכי מתלבטת לאחר מבט ממושך בשפתיים שלך, אחרי שאני רואה איך מה
שאני מרגישה בגוף כל כך משקר אותי, אבל אוהבת איך שאני מטריפה
אותך לפעמים, כמו שאף אחת מהאורחות שלך תדע אי פעם לעשות, אני
מצטערת שאתה לא אמיתי בשבילי, מצטערת אם התחלתי להיות אמיתית
בשבילך.