אני מרגישה כלואה, כלואה בתוך עצמי.
בתוך איזו בועה, בועה שלא תתפוצץ לעולם.
נמאס לי כבר ממנה, בועה מטופשת.
תני לי לצאת!!!
אני דוחפת ודוחפת את דפנות הבועה,
אבל שום דבר לא קורה,
היא מין בועה חסינה כזאתי.
מוכנה לסבול כל מכה,
כל כאב.
לפעמים באים חפצים,
נורא נורא דקים,
נורא נורא חדים.
הם עוברים לידי, ליד הבועה.
מסתכלים, בוחנים מכל צד,
מקרוב, מרחוק, מימין ומשמאל.
מתבוננים,
ואני, צועקת להם,
רק תתקרבו, רק תיגעו בה בעדינות והיא תתפוצץ,
בבקשה.
החפצים לא יכולים לשמוע אותי,
הבועה אטומה.
אני צועקת ממש חזק, כבר נהיית צרודה.
אבל שום-דבר לא עוזר,
ואז הם ממשיכים ללכת,
כאילו לא קרה כלום.
הם לא נוגעים בבועה אפילו,
לא מנסים לעזור - לפוצץ.
אני כ"כ שונאת אותם.