אפילו כשרחק ארבעים קילומטרים מהחוף
לא חש עדיין שהוא רץ. גם
שעות הקרב שקדמו לריצתו נגוזו, והמשברים
המפורסמים שחוו מאות אלפי רצים אחריו
לא פקדו אותו. לא רגליו הן שנרומו,
לא משאבת ליבו ערבלה את חושיו. סנדליו
המכונפים של הרמס נשאוהו
אל עבר פניו

הוא גומא עוד קילומטר ועוד לקראת
העיקול האחרון. רק עכשיו, משחולפת הגבעה על פניו
ומולו נפקחת עירו ומלחכת את כפותיו, נוצקת
ביצוריו עופרת. רוחו דואה באור שירתו של אפולו
אך רגליו נשרכות אחריו כעודף שסרח.
גרונו צורב בעוד ליבו רחב
כמפתח ימה של מרתון. עוד
שלוש מאות מטרים. דמדומיו המתמשכים
של ערב סתיו. עוד מאתיים וחמישים. מה
עושה אשתו מנגד. מאתיים. מאה
תשעים וחמישה. הנה גם בתו הקטנה
מנופפת לו בידיה

מן היציעים אנחנו רואים אותו
מועד, נופל וקם, כושל אל המטרה.
איננו יכולים לראות את החדווה
הגואה בו. לעולם לא נדע
מהי בשורת חייו