"לכל אדם יש ריח", אתה אומר לי, ונושם לקרבך את הנקודה הזו
בצוואר שלי.
אחרי שאתה הולך, הייתי רוצה לומר לך, שהריח שלך מפוזר לי על כל
המיטה ואני לא יכולה לישון עם הריח הזה שלך, המתקתק , לא פרוש
על המצעים הקרירים שלי.
"לכל אדם יש טעם", אתה מגלה לי, ומנשק בעדינות, ואני מנסה
לבלוע כמה שיותר מהטעם החלק שלך.
ואם יכולתי לומר לך, הייתי אומרת שבלעדייך בטוח לא הייתי יודעת
שלאהבה יש טעם וריח, ומרקם.
בלעדייך, אני רוצה לפעמים ללחוש לך לא הייתי יודעת מה זה בכלל,
טעם וריח, אהבה.
"אהבה", אתה אומר כמעט בלי קול, ואני נשאבת למעמקי השאול שבכבד
שלך, איפה שהכוהל מחלל הכי עמוק, איפה שהרגשות שורפות חורים של
כאב.
ואני רוצה לאהוב אותך פשוט, אני מנסה לומר, בלי ריח בלי טעם
ובלי מרקם, רוצה לאהוב רק את העיניים שלך, את המבט הנשקף מהם,
את המופרעות שבך ומה שאתה גורם לי להיות,
רוצה לאהוב פשוט, כי גם אני יודעת שטעם וריח נעלמים עם הזמן
ואני לא יכולה להרשות שתעלם לי עם הזמן.
"נצח", אני נקברת בתוכך, ומריחה וטועמת ונבלעת בתוך כל זה
ורוצה להגיד לך, אני רוצה לאהוב אותך פשוט, עם טעם בלי טעם, עם
ריח ובלי מרקם, תגיד לי ממה אתה עשוי ואני אחיה בתוך זה
בפנים אני יודעת ,
אהבה. |