מאה חמישים וחמש יצירות.
מאה חמישים וחמש - אולי כבר שש - יצירות.
מאה חמישים וחמש פיסות מהחיים שלי.
פיסות ממני, קרועות - לעיתים בעדינות, לעיתים בגסות.
באותיות דפוס על גבי מסך אני בוהה בהן.
לעיתים נדירות מאוד גם קוראת מה עבר עליי פעם,
הכל אחר עכשיו (?), אני חזקה יותר (??) אני הבנתי (???).
גם עכשיו כואב, אבל כואב אחרת... בעצם, מה זה משנה?

מאה חמישים וחמש תמונות שנחצבו (כן, כן, כמו אצל ביאליק) מהלב
שלי תוך אלפי יסורים, טיפות דם הנפש שנשפכו חורכות את עורי,
משאירות צלקות, אך מעלות גם חיוכים, זיכרונות.

מאה חמישים וחמישה רגעים ומשמעויות.
אבל עכשיו מה?
בשביל מה? בשביל מי?
אלפי תשובות, אך לא אחת שתסביר באמת.

"לנו - לי ולך - יש משהו שאין לכולם, אנחנו יכולים לפרוק רגשות
ביצירה שלנו", שמעתי פעם...
וזה מספיק.