14.12.03
לפניי יומיים מצאתי את עצמי יושבת וחושבת על משמעות החיים, על
המעשים שלנו כבני-אדם, על העולם המזויף שבו אנחנו חיים, על
האמיצים מבינינו שבחרו בהתאבדות, כן לדעתי התאבדות זה אומץ.
ביום זה של מחשבות חשבתי הרבה על האושר שאף-פעם לא ידעתי אותו,
על איך אני רואה את העתיד שלי, ודברים למיניהם.
בסוף אותו יום הגעתי למסקנה שכגודל החיוך- גודל הכאב.
לפניי כמה ימים נסעתי הביתה באוטובוס, באחת מהתחנות עלתה אישה
עם חיוך ענקי על הפנים, הסתכלתי עליה ופשוט היה בא לי לחטוף לה
את החיוך ולהדביק אותו על עצמי, גם אני רציתי כזה חיוך ענקי,
שכולם יראו שכגודל החיוך גודל האושר, אבל אז פתאום אמרתי לעצמי
"לא, אני לא מעונינת בחיוך שלה!". אולי גם היא מחייכת חיוך
מזויף, חיוך שמטרתו להסתיר את כל מעטפת הכאב שעוטפת אותה
מבפנים, ששוברת את כל חדרי ליבה לרסיסי רסיסים, אולי החיוך שלה
הוא בדיוק כמו החיוך שלי, ככל שהוא יותר גדול, ככל שהוא חושף
יותר שיניים, כך הוא מעיד על יותר כאב, כגודל החיוך גודל הכאב,
אולי החיוך שלה היה כזה ענקי כי זה החיוך הכי גדול שהיא יכולה
לחייך, אולי אם היא הייתה יכולה לעוות עוד קצת את השפתיים שלה
למין צורה מוזרה שכזאת שאנחנו, בני-האדם, נוהגים לכנות את
הצורה הזו כחיוך, אז היא הייתה עושה את זה, כי לגודל החיוך הרי
יש הגבלה, ואולי לולא ההגבלה הזאת היא הייתה מחייכת חיוך יותר
גדול שהיה מראה את עוצמת הכאב שלה במידה מדויקת יותר.
אז זהו... מעכשיו אני יותר לא מחייכת!
לא רוצה שיידעו כמה כואב לי בפנים, לא רוצה שיידעו כמה שאני
סובלת.
אז זהו... מעכשיו אני יותר לא מחייכת!