אתם בטח מכירים את ההרגשה שאתם כתובים סיפור יפה, בין הכי יפים
ואז מישהו שבמקרה במקרה הגיע לדפיוצר שלכם נכנס, קרא את
הסיפור, והגיב תגובה כזאת שכל התגובות שבאו אחריה היו קשורות
לתגובה שלו והוא הרס לכם את האמ'אמא של הסיפור ולא רק זה, הוא
גם הרס לכם את היום? אז באותה הדרך התחיל אותו היום של עוז.
עוז פתחה את האימייל שלה וראתה שיש לה אימייל מ'במה'. היא שמחה
והתחברה לאתר כי אהבה לראות את התגובות באתר עצמו וכשפתחה את
הסיפור החדש ראתה תגובה אחת מהיום מ'מישו' (השם האופייני והכי
פתטי שיכול להיות למכרים הפחות נחמדים שלך). עוז ציפתה לעוד
תגובה, מעודדת במקצת, אולי אפילו מעלה חיוך על הפנים, לא משהו
מיוחד, אבל כשסיימה לקרוא את התגובה שהייתה ארוכה במיוחד
ונראתה לה יותר כמו מכתב נאצה היא נשארה לשבת בכיסאה ולא
זזה,מה שבטוח זה שהתגובה לא עודדה אותה וחיוך על הפנים?  אפילו
לא קרוב.
היא המשיכה לשבת ולהרהר בדבר, הרגשות שבתוכה געשו- "איך מישהו
יכול להרוס לי ככה סיפור? סיפור שהשקעתי בו מחשבה ורגש! ועוד
בחוסר בגרות שכזה- לא לכתוב אפילו את השם!" - ואז כדי להירגע
היא פשוט קראה לי.
כשהכרתי את עוז לעומק, הבנתי אותה למרות שההגיון שלה היה כלכך
לא הגיוני, והאופי שלה, השמחה והקופצנות שלה גררו אותי להימשך
אלייה ולדעת מה באמת כלכך משמח אותה.
גם לי היו נפילות, גם אני לא יכולתי להחזיק מעמד וכן, גם אני
נהייתי צבועה.
נהייתי צבועה כי לא יכולתי לראות אותה עצובה, לא יכולתי לעמוד
ליידה יותר מדקה או שתיים- היא שגעה אותי.
אבל לא יכולתי לנתק איתה את הקשר, גם אם רציתי... היא לקחה
אותי איתה לכל מקום, הייתי עדה לכל מה שהיא עשתה - וזה לא שימח
אותי, ידעתי עליה הכל למרות שלא רציתי לדעת. עוז לא ניסתה
קשרים עם אחרים היא נדבקה אליי ורצתה רק אותי, היא לא יכלה
להיות דקה בלעדיי, קראתי לזה התמכרות.
היו לה קשרים רופפים עם הכוס ועם המים אבל מה היא הייתה יכולה
לעשות עם כוס ומים, בלעדיי?