שוב ההרגשה הנוראה הזו, הצורך הבלתי נשלט לחיבוק, הדמעה שעומדת
בקצה של העין ומחכה שאני אשבר כדי שהיא תוכל לצאת החוצה, שוב
הצמרמורת הזו שעוטפת את כל הגוף וגורמת לך להיכנס בתוך עצמך
ולנסות להתחמם, שוב אני לבד, שוב אין לי אף אחד שאני יכולה
להתקשר אליו סתם ככה, סתם לדבר, בלי סיבה, בלי שבאמצע השיחה
השיחה הוא יגיד: "נו, אז יש לך משהו מיוחד להגיד? כי יש לי
משהו לעשות", שוב אני מרגישה שלאף אחד לא באמת אכפת ממני, שוב
אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב ומוציאה את כל מה שאני
מרגישה לשם במקום לעשות את זה אצל מישהו אמיתי, לא וירטואלי,
מישהו שאכפת לו ממני באמת, שוב קר לי, שוב אני בוכה, שוב רע
לי, שוב אני יושבת ומרחמת על עצמי כי אין לי משהו יותר טוב
לעשות, אפילו שיש לי מבחנים, אפילו שיש לי אחריות, אין לי כח
לעשות שום דבר, שוב אני מרגישה כמו הבנאדם הכי חלש בעולם, שוב
אני מרגישה כאילו הנשמה שלי מתה, שוב יורד גשם בחוץ ואני כאן
לבד בלי אף אחד שיהיה איתי, שוב אני צריכה חיבוק, שוב אני
צריכה אהבה,
ושוב היא לא כאן.

שוב.



נכתב בעת מצוקה נפשית חזקה מאוד ב10/12/03
כיום המצב טיפה יותר טוב.