"איננו יודעים מה מביאה לנו ההכרה...
כל יצירת אמנות אמיתית היא בלתי-תלויה, חזקה מן האמן שיצר אותה
וחוזרת אל השמימי על ידי עצם מהותה. היא מתאחדת עם האדם רק בכך
שהיא מהווה אות וסימן להתערבות האלוהית בו."
(ל.ו. בטהובן)

נהר הריין האדיר גלגל את מימיו הקוצפים
בזרם מהיר, משופרות השמע בקעו רק כלומיות הקונכייה החפונה
ופתיל חול אילם וגס. האין זה שקר
החן המודרני עליו גדלנו
כולנו?

מן הצדף הלבן לא עלו קולות ים רחוק, אוקיינוס יצירה שלם
ניזון משלג הזיכרון לבדו. הניתנה מעולם לאי מי
סיבה עמוקה מזו להיות רחב ומלוח?

בהליכה בוטחת לאחור לעבר הפעפוע המקורי, משם נעצמה
גלישת הקרחונים העתיקים, נשאבה
כחוליות הסדק המתהווה

בנתיב המתפתל במעלה נהר המתים אסור היה לשכוח
את המפתחות העצובים של בית הסירות
החוצות, היה צורך בתיבה גלולת זפת
מחמישה קנים של סוף

האוחז כמנצח בשרביט חרשים לא ייזקק עוד
למשק כפיהם של זרזירי הגדה או לקרקורי הנאה צורמים עם שחר,
ממילא יאבדו בטרם שקיעה

בעיקול הנהר הגואה יסמן משוטו בתוואי בוץ
משחיר את ערוות הערבה הכמושה, בזעם ירעידו
מיתרי ידיו החותרות

אל מול התנגדות
האוויר: "האחרים יכולים לשקול בדעתם ולקבל עליהם. אני רוצה
לשוב למעיין ולעלות השמיימה. אני כותב
כיצד היה ראוי שיהיה"


'כחוליות' בבית ג - בשני שורוק