"התאבדת פעם?" שאל אותי האדם שישב לידי באוטובוס.
בתחילה התקשתי להבין מה הוא רוצה אז שאלתי אותו
"תסלח לי....מה??" וזה חזר על דבריו בבהירות "האם התאבדת אי
פעם?"
הבטתי בעיניו הכחולות ושערו המבורדק למדי ואמרתי לעצמי,
לא...הוא לא משוגע, בטח סתם רצוץ מעיפות, אז ניסיתי לשנן מתחת
לשפתי איזו תשובה.
אז אמרתי "תראה, אם אני כאן,זה לא קצת טיפה לא הגיוני שאני
התאבדתי אי פעם?" הוא בחן אותי בעיניו ואמר "לפי דעתי את בטוח
התאבדת לפחות פעם בשבוע,בטוח".
פערתי את עיני לרווחה כיוון שהדבר הזה קצת בירדק לי
תחשיבה."רגע....אם מתאבדים לא מתים??? מה אתה עושה ממני
צחוק?". האיש המוזר חייך חיוך מבין ודואג ואמר "את תביני יום
אחד, שכל אחד מתאבד בצורה שונה,אבל בסופו של דבר כל אחד מתישהו
עושה את זה".
האוטובוס עצר בחריקת מנועים מאיימת כמו כל אוטובוס בארץ ואני
הייתי צריכה לרדת. לפני שירדתי מהאוטובוס נתתי עוד מבט לתוך
עיניו הכחולות וניסיתי לחשוב אולי בכל זאת הוא היה משוגע...אבל
לא הצלחתי לשכנע את עצמי.
מאז עברו כמה שנים, ובאמת שניסיתי להבין מתי ואיך אני מתאבדת
ולא הצלחתי.
והיה זה יום דיי רגיל ,היום שבו הבנתי את האמת או את ההזיה.
זה היה סתם אמצע שבוע,היום שבו הבנתי שהחבר הכי טוב שלי כבר
מתרחק. שכח את מה שהבטיח או לא רוצה לקיים. ואני הבטתי
בשפורפרת הטלפון מחכה לצלצול המוכר ולקול שלו בצד השני...
אבל זה לא הגיע. אז בפעם הראשונה שלי התאבדתי בתוכי ובמודע...
התאבדתי על הכאב של הגעגוע...
התאבדתי על הלחץ הנפשי...
התאבדתי כי הוא הבטיח.....
ואחרי שסיימתי להתאבד,המשכתי בחיים שלי,ובאמת שהיה לי טיפה
יותר קל, לא הרבה כי עדיין כאב, להתאבד זה לא פשוט כל כך. אבל
כשעושים את זה מבינים את האמת, וכל אחד מתאבד מתישהו...כל אחד. |