גבר כבן שישים עומד, מעט כפוף, בפינת החדר, מקטרת תחובה בקצה
פיו. הוא שזוף, מאד שזוף. צבע הברונזה מטשטש את התלמים שנחרצו
בפניו. עינו הימנית מכוסה רטייה כתומה. שיערו האפור והדליל
משוך לאחור, מהודק לקרקפת באמצעות ג'ל בריח קוקוס. ייתכן שזה
ג'ק ניקולסון.
"בחורצ'יק," הוא אומר לי, עינו הגלויה עצומה, "בחורצ'יק, אין
לך סיכוי," הוא פולט נחרת בוז ויוצא מהחדר בצעדים איטיים.
"בחורצ'יק!" הקול עדיין קולו של ג'ק, אבל הפנים, הן נראות
מוכרות, שייכות לאשה. שלשום היא הופיעה בטלוויזיה. נדמה לי
שקוראים לה חני. כן, אלה הפנים של חני. גם הגוף החתולי. חמישה
עשורים ניסו לשרוט אותו, לסדוק אותו, אבל הוא נשאר חלק.
בגד-גוף מנומר נצמד אליו, מקנה לחני מראה של פנתרה, של
ברדלסית. היא שרועה לצידי על הספה, מדגמנת נינוחות מפתה.
"אל תפחד," היא אומרת ואני מתקשה להבין איך משפתיים כל-כך
חושניות בוקע קול יבש ומנוסר. זה מוזר. מוזר ומעט מרתיע. חני
מרגישה את הרעד הקל ומניחה יד חמה על הירך שלי. הזין שלי
מתמתח.
"אני בסדר," אני מאמץ אינטונציה משכנעת.
"אתה בסדר," מסכימה איתי חני, "אני בסדר - אתה בסדר." היא
מחייכת.
אנחנו מתנשקים.
הספה מכוסה עור תנין, או אליגטור, אין לי מושג מה ההבדל
ביניהם.
"עיניים סגורות בזמן נשיקה," פוקדת עליי חני. או שמא זה ג'ק?
אני פוקח עיניים.
חם לי. מעיף את השמיכה. מקלל. חושב. את מי נישקתי? את מי
נישקתי? הזיכרון ננעל בתוך הקליפה, התשובה לא מתבהרת.
עוצם עיניים.
חני חוזרת לחדר. היא מתמקמת בין הספה לטלוויזיה, מארגנת את
גופה למעין תנוחת טאי-צ'י. יד שמאל מאונכת לגוף, רגל ימין
שלוחה לאחור, שליש כריעה. ידה הימנית מג'נגלת שתי קלמנטינות
(ואולי אלה מנדרינות, קשה לדעת). אני מחפש את השלט של
הטלוויזיה. חני מציגה גמישות וגם יציבות, איזה יופי. היא מציבה
מולי כף יד פרושה, חמש אצבעות מתוחות. על הזרת משורטטות אותיות
בכתום מסוגנן. יש להן משמעות?
"אני בסדר," מקריאה חני.
אני בוהה בה.
"נו, תשלים," היא דוחקת בי.
"מה להשלים?"
"אני בסדר - אתה?" הקול שלה התחלף מג'ק ניקולסון למורה בכיתה
טיפולית.
אני רוצה להתכסות. לאן נעלמה השמיכה שלי?
חני לא מוותרת: "אני בסדר - אתה..."
"בסדר?"
"יופי!"
היא מעבירה את רגל שמאל קדימה, הקרסול מלטף את ברך ימין. יד
שמאל עולה לתנועת הצדעה. שפתיה מכריזות בחדווה: "אני בסדר -
אתה בסדר!"
"טוב, בסדר, הבנתי."
היא מצחקקת. "אל תכעס, חמוד. זה יעשה לך קמטים."
המוח שלי מבקש מהתחת להתנתק מהספה, מפציר ברגליים לזנק לכוונה
של חני. אין תגובה.
"בואי נתנשק."
חני מניחה אצבע מטופחת על הפה שלי. העיניים שלה משדרות סירוב
מנומס.
"למה לא?"
הראש שלה נע ימינה ושמאלה בקצב אחיד, מהפנט. חיוך דק מותח את
השפתיים שלי, מנסה להסתיר את החשש. חני קורצת לי. הסרעפת שלה
מזרימה לריאות אוויר נקי, שמחולל רגיעה ואז נפלט החוצה
לאט-לאט. אני משתדל להתאים את עצמי לחני, לשאוף ולנשוף יחד
איתה.
גם השעון הפנימי של יעל פעם בקצב השלווה, טיק, כעבור שניות
אחדות טאק ואז פאוזה נינוחה. טיק ואחריו, בתזמון מדויק,
הטאק... טיק... טאק... טיק...
היו לה, ליעל, ריסים מאד ארוכים והיה לה תחת של דוגמנית צמרת.
למה אני מדבר עליו בלשון עבר? סביר להניח שהוא עדיין מוצק
ועגול, התחת שלה. הדופק, מן הסתם, נשאר נמוך. יש לה קול גברי,
ליעל, והמשפט החביב עליה הוא "תגיד, ממה אתה מפחד?''
"תגיד, ממה אתה מפחד?" שאלה אותי יעל לפני שבעה חודשים
ויומיים. ישבנו אצלה במרפסת. היא לבשה שמלה קיצית כתומה שחשפה
רגליים לא מספיק שזופות וקרסול מחוספס.
"מתנינים."
"פחדן."
"וגם מאליגטורים."
העיניים הירוקות של יעל חייכו אליי. "פחדן," הדהד קול הבאס
שלה.
נשאתי נאום ארוך על תנינים ואליגטורים, טירות עתיקות מוקפות
תעלות מים, שודדי-ים ופיטר פן.
יעל לא התרשמה. סידרת נשימות עמוקות, כמה שניות של שקט ואז מבט
נוקב: "אתה יודע," היא שמרה על ווליום נמוך, "אתה יכול לדבר
שטויות שש שנים ברציפות ולחיות כמו שאתה חי עכשיו, עם הגראס
והשטויות וכל זה, זה לא יחזיר אותך לגיל שש-עשרה.
"ופיטר פן," היא הוסיפה, "פיטר פן זו סתם אגדה. אגדה די
מטופשת, למען האמת."
"את בעצמך מטופשת," התעצבנתי ומיד התחרטתי.
יעל הזדקפה והלכה לעמוד בסלון, משאירה במרפסת אנחת אכזבה.
חני רוקדת טנגו. קרסוליה מרחפים מעל הרצפה המעט-מלוכלכת.
תנועותיה נמרצות, אבל היא נשארת באותה נקודה, בין הספה
לטלוויזיה.
אני נעמד לידה, שואף את החיוניות שלה.
"תנו לי בי"ת..." היא צוהלת. "תנו לי סמ"ך... תנו לי דל"ת..."
היא מפסיקה לרגע, קורצת, ואז משלימה: "תנו לי רי"ש... מה
קיבלתם?"
יהיה בסדר. יהיה בסדר? יהיה בסדר. חני מתפוגגת בהדרגה.
הטלוויזיה נדלקת. השמיכה שלי פרושה לרוחב המסך, מסתירה זוג
מתעלס. סידרת אנחות וגניחות מפזזת סביבי, מפזרת עליי הורמונים.
כעבור דקות אחדות מגיח ראש גברי למרכז התמונה. זה ג'ק
ניקולסון. משום מה, הוא נראה בן שלושים. הבחורה שאיתו מקפידה
לא להיחשף. הוא קורץ לי.
"סחתיין," אני מפרגן לו, "תיהנה."
ג'ק צוחק. הצחוק שלו חורק. "בחורצ'יק," הוא אומר, "אין לנו
סיכוי."
אני לוחץ על מיוט. ג'ק עובר לדבר בשפת הסימנים.
אני שולח יד לקערה שעל השולחן, שולף מתוכה מנדרינה, ומתחיל
לקלף אותה. יש לה ריח נהדר.