התהייה השאלה של מה היה ומה קרה,
פגעו בי כמו מכת חשמל.
אחרי השהייה בין חלום למציאות,
נמצא כמו תירוץ הפתרון.

מה שקרה בעצם, זה שילוב של כמה דברים.
ליטוף עדין ועוד כמה דברים אחרים.

פזמון: אני יודע מה אני רוצה.
אני, שאולי זה לא יקרה.
אני יודע, לא זה לא תלוי רק בי.
אני יודע, שזה אפשרי.

אי שם בלילה, שנייה היא כמו שנה.
כבר בא הבוקר, זה נעלם כלא היה.
למראית העין, זה עניין מאוד תמים.
אך מה שקובע, זה שנאמר בפנים.

שתיקה רועמת, מספרת את מה שהיה.
מבט מכניע, מלטף בלחישה רכה.

פזמון

מה שנשאר זה לפרש למילים,
או אולי עדיף שאשמור את זה בפנים.
אם לא אגיד, היא אף פעם לא תדע.
ואז איך אחיה עם התהיה.

מה שנותר זה לדעת מה היא מרגישה.
אך אם לא אגיד, זאת אף פעם לא אדע.

פזמון

אחרי שאגיד יישאר רק לקוות,
בסיפור הזה הכל יכול לקרות.
כמו באגדות וכמו בחיים,
גם האבירים לפעמים מפסידים.
אני לא יודע, מה יהיה.
אני לא יודע, אם בסוף זה יקרה.
אני לא יודע, מה היא מרגישה.
אך אם לא אגיד לה, אף פעם לא אדע.