- 14.9.83 - הנספח - תומאס קראון, כיתה ו' -
- (צוטט מפי כתבי יומנו של הנער)
"דוד פמברניל היקר, לא מזמן חזר ממסעו בהודו, וכבר ביומו
הראשון של חג המולד, הגיע לביתנו, בערוב המסיבה השנית, באמתחתו
שלל מתנות וברכות לבביות לכל בני הבית. לאחותי, ברטה, הביא
חליל לבן, אמר כי עשוי שנהב טהור, ונלקח מן הפיל החזק והגדול
ביותר בכל הודו. לאחי הגדול, גבריאל, הביא קונכייה ענקית,
צבעיה אדום וכחול ממוזגים, חלקה כפנינה, כה יפה הייתה, עד כי
קינאתי בו במקצת על שקיבל מתנה שכזאת. דוד פמברניל ניגש אלי
בחיוך, ושלה מתוך כיסו קופסת קטנה, מעט צרה ומאורכת, עטופה
בנייר מתנה צבעוני, אחר הגיש לי אותה, וביקשני שאבטיח לו כי
אפתח אותה רק לאחר המסיבה, אמר, 'כי זוהי המתנה המיוחדת מכולם,
ובה הקסם הגדול ביותר', סירב לפרט מעבר לכך, הודיתי לו,
והתחלתי לספור את הדקות עד לסיום הערב...
..אימי יודעת לארגן את המסיבות הכי טובות ונוצצות, כבר מתחילת
הבוקר, עמלה קשות עם המשרתות, על מנת שכל כלי הכסף יהיו
מצוחצחים, הרצפה תהיה מבריקה, והשטיחים יהיו מסודרים ונקיים,
אחר עברה ארון, ארון, וניקתה האבק בעזרת מטאטא מיוחד, ברטה
ואני לא רצינו להיות לה לטורח, אז יצאנו החוצה, לאגם, ברטה
הציעה כי נחליק מעט, והזמן יעבור. כאשר חזרנו, מעט עייפים
וסחוטים, ברטה פתחה את הדלת, ומייד עטפו אותנו ניחוחות מעדנים
ערבים לכך מכל עבר, מטעמים, תבלינים, קינוחים ומנות עיקריות.
הצלי בקר של רוזה, המתאבנים, שאימי לבטח התעקשה להכין, והחשוב
מכולם, עוגת הקרמשניט , אשר שמורה הייתה לסיומו של הערב, וקראה
עלי תגר ללא קץ..הבית היה מקושט להפליא, מכל עבר סרטים
צבעוניים, בעיקר אדומים, בלונים פה ושם, קישוטים אשר אימי שלתה
מן המרתף, ובעברו השני של אולם האורחים, ניצב על יד האח, עץ
אשוח, איך לומר - ענקי, עטוף אביזרים יפהפיים, נוצץ ומלהיב,
בראשו כוכב זהב מנצנץ, הכל היה מושלם.
..הערב הגיע לקצו, האורחים נעזבו בנשיקות וברכות לכל טוב, דוד
פמברניל עזב אחרון, כאשר במהלך המסיבה כולה, לא פסק מלתאר את
אותן הרפתקאות מלהיבות אשר חווה בארץ המשונה הזאת - מעבר לים.
ברטה, משום הייתה אחותי הצעירה, נאלצה ללכת לישון מוקדם יותר
מאתנו, ואילו אני, אשר קיבלתי לפחות כמחצית השעה על מנת ליהנות
מניחוח הערב הטרי, נאלצתי גם כן, בתום הזמן, לשים כותונתי,
ולהיפרד מכולם, בראשי, עדיין צרובה ההבטחה לדודי - פמברניל, כי
אפתח את מתנתו מעט לפני השינה.השלג היה חזק וסמיך, וניתב על
חלון חדר השינה ללא הפוגה, ערמות של הרים לבנים נערמו בחוץ,
ונראה היה שכל הארץ טבועה על מעל לצווארה, באותו מרקם משי
לבנבן. ברטה כבר ישנה, מזווית עיני, עטופה בשמיכתה, שכבה לה שם
במיטתה, מכורבלת ונמה, לא רציתי להעירה, לכן בצעדים רכים קרבתי
למיטתי, התכסיתי בשמיכה, ומתוך הכיס, שליתי את הקופסא הקטנה,
ובעזרת אצבעותיו, פרמתי את קשר הפרפר, נותן לחוט לצנוח, אחר
קרעתי את העטיפה, מעט בפראות, ומתוך קופסת עץ קטנה,
הוצאתי..חייל עץ קטן, מדיו אדומים ורשמיים פניו קשיחים, מעט
קרים, כובעו שחור ומרשים, אם עלי לנחש, היה זה לא אחרת מאשר..
מאשר.. מפצח אגוזים..
כמה נפלא, חשבתי לעצמי, עתה החג יהיה מושלם, ובין שלדי המסורת,
הצליח דודי לנחש את שרציתי, לא בהכרח משום המתנה אשר הביא, אלא
משום הכוונה אשר הייתה מאחוריה, עיני נעצמו, ובבוקר, כאשר
התעוררתי אל השלווה, נשבעתי כי שמעתי בחלומי את זמזומם המהפנט
של פיות הסוכר היוצאות במחול.אולי היה זה חלום, אך עדיין אין
זה מסביר את היעלמותו של מפצח האגוזים.מסתורי ממש".
3.1.90, הנספח - תומאס קראון, כיתה י' -
- (צוטט מפי יומנו של הנער)
"שנת הלימודים החלה, וכבר אני אובד עצות.
המורים מקדמים את פני לרווחה, מחייכים, הם יודעים כי תלמיד
טוב, אולי התלמיד המושלם בשבילם, משתתף, ממושמע, מתחנף, ציונים
מרקיעי שחקים, אינני חושב כי אני מסוגל להמשיך, רוצה להמשיך
בדרך זו. שאר התלמידים בכיתה עדיין חשים עוינות, לא ראו אותי
במשך כל הקיץ, ביליתי אצל דודתי בכפר, רחוק מכל מה שהייתי
מעורב בו קודם לכן, שהותי שם הייתה מעשה בריא לגוף ולנפש,
העלתה כמה תהיות בנוגע לעצמי, לעתידי, לאישיותי, חשתי כי אני
מוכרח לשנות, לפתוח דף חדש, לא עוד התלמיד המצטיין, לא עוד
חביב המורים, התקופה בחווה השפיעה עלי לטובה, דודתי הייתה
נפלאה, קבלה אותי בחום ובאהבה, הייתה זו חופשה נפלאה, מלאה
בתהפוכות, הרפתקאות וחוויות..
הפרצופים לא נשתנו כלל, דניאל, עדיין מלכת הכיתה, אם עדיין יש
מושג כזה, לבטח היא עונה עליו, כל כך בטוחה בעצמה, כל כך יפה,
לעזאזל, מדוע היא צריכה להיות כל כך יפה, ואם זאת, כל כך רעה,
ממש מכשפה קטנה, קטנה ומרשעת.
ג'ונתן עדין בשלו, כדורגל מבוקר עד ערב, שמעתי כי הוא עבר
לקבוצה חדשה, ניתן לומר כי דבר לא מעניין אותו בעולם מלבד נושא
זה, לעולם לא מפסיק לדבר בשבחו, מתאר את ביצועיו, גאה בעצמו,
שחצן קטן וכשרוני.
ויליאהם, גם הוא מן המתבודדים, לא ילד מקובל במיוחד, משקפיים
לחוטמו, בדיוק כמוני, שיער שחור ובלתי מסודר, עף גדול, מעט
נשרי, לעולם אינו מדבר אם שאר הילדים, לא פעם ניסיתי לפתח עמו
שיחה, מנודה למנודה, שנוא לשנוא, אך נראה כי אינו חש בחוסר
האהבה כלפיו, כמו סגור הוא בעולם משלו - כמעט כמוני.
הפנים ישנות, הפרצופים עתיקים, משנות ילדותי, אך מבלי משים,
התיישבנו כולם במקומות, הפטפטת הרגילה, זה עם זה, זאת עם זאת,
ופתאום המורה נכנסה לכיתה, אישה צעירה, נאה, בעלת חזות משכילה,
דיבורה שוטף, מצוחצח, לעיתים מנסה להיות קשוחה, ולעיתים לא.
היא פתחה את דבריה - הברכות הרגילות, ד'וח המצב לשנה זו,
הקשיים, העליות, המורדות, מתארת הכל, והנה, סיימה את דבריה,
אותו חיוך ניצחון - "ילדה חדשה תצטרף אלינו", מסננת, וכשם
שאמרה זאת, נפתחה הדלת כבמילת קסמים, ודמות, טיפה מהוססת, טיפה
ביישנית, חמימה, מחייכת, מעט נבוכה נכנסה לכיתה, נעמדה סמוך
למורה - "זוהי קרן", הציגה מרת. ליון, בחיוך כמובן, והילדה,
נערה לייתר דיוק, "שבי ליד תומאס, יש שם מקום פנוי", אמרה
המורה, ולבי החסיר פעימה, היא הייתה הדבר היפהפה ביותר אשר
נתקלתי בו אי פעם בחיי..דניאל החמיצה את פניה, אני, ובכן, אני
נעשיתי אדום, בו ברגע הסרתי את משקפי, חייכתי, המורה פתחה
בשיעור ההיסטוריה המקובל, קרן הושיטה את ידה ואמרה בקול המתוק
ביותר אשר שמעתי מעודי - "נעים מאוד, אני קרן"..
אם עלי לתארה במילים גרידא, בוודאי אעשה בכך עוול לקסם אשר
טומנת חזותה החיצונית, אף אם זאת, אינני יכול שלא לפלפל מעט,
ולהחדיר עומק ובשר, למילה המאוד מופשטת - יפהפייה.לא אוכל עוד
להוסיף דבר,
אינני מסוגל.."
- 10.7.90, הנספח - תומאס קראון, כיתה י' -
- (צוטט מפי כתבי יומנו של הנער)
אמי הציעה כי מייד לאחד סיומה של שנת הלימודים, ייקח אותי אבי
במכוניתו לאחותו, אשר נשואה באושר למגדל סוסים מן המזרח, ביתם,
כך נדמה לי, הוקם על ידי אבי סבו של הבעל, ובמשך לא פחות ממאה
שנה, הם עוסקים באותו ענף גידול, מבלים את חייהם בשטחים נרחבים
שכולם ירק ושדות מראה, חורשות אורנים, ומידי פעם חווה שכנה,
אשר גם היא בעלת עבר ומסורת, הסכמתי, הרבה לחפש לא נשאר
בעיירה, מרבית הימים, לבטח הייתי מבלה בביתי, משועמם
ומתוסכל..
הארנבות של בת דודתי היו חוויה מהנה, כל אחת מהן בצבעה השונה,
הייתה לי לשעשוע במשך הימים, לא רק, אלא גם שדודי הסכים בחפץ
לב לאשר לי לרכב על סוסיו, אשר רבים מהם נראו לי חזקים
ואימתניים, דבר אשר הפחידני מעט, וגרם להיסוס מה, לפחות
בתחילה.
היה זה יום נאה, השמיים היו מעט מעוננים, אך השמש נראתה
בבהירות, כה גדולה הייתה, כה חזקה, אך למרות זאת, אוויר הבוקר
המקפיא אלצני לצאת, עוטה כמה שכבות בד על גופי, מתעמת עם הקור
אשר חדר עד לשד עצמותיי, חשבתי על החודשים הארוכים, שם בחווה,
איך אסתדר, הכל כאן כל כך שונה."
המשך יבוא... |
