המזגן שוב לא פעל. אבא של דן תקן אותו חודש לפני כן, ועכשיו
שכבה דקה של קרח כיסתה את גוף הקרור. מדי פעם מישהו עלה לגרד
משם את הקרח או להצמיד סמרטוט. בכלל המזגן הזה דרש יותר מדי
תשומת לב, ולי לא היה אכפת בכלל מה יהיה איתו. גם כשדן הציע
שכל אחד יתן כסף בשביל חלקי חילוף חדשים, ישר אמרתי לא.
באיזשהו מקום, להשקיע כסף במזגן היתה דרך להודות בזה שאני הולך
להשאר כאן בזמן הקרוב, ולהודות בזה, גם אם זה היה נכון, היה
עדיין בלתי אפשרי בשבילי.
ישבנו ככה. אני שמטתי את ראשי על השולחן, הרגשתי את הניילון
נוגע לי בעור. דן שיחק עם האצבעות שלו והוציא בכל מחיר לכלוך
מציפורניו, הוא תמיד היה עושה את זה, זה היה נותן לו תחושה
שהוא עושה משהו. מדי פעם היה משחרר סיסמאות לאוויר, בתקווה
שמישהו ימסגר אותן יום אחד. אני לא ממש הקשבתי לו. אוזן אחת
שלי היתה דבוקה לניילון, והשניה מולאה ברעש המזגן. חשבתי המון
על סבל. רחמתי על עצמי עבור מה שעבר עלי ומה שעתיד לעבור.
רצפת בטון חסרת מרצפות ותקרת פח לוהטת הציבו לנו גבולות
ברורים של יאוש. על הקירות היו מפות וטבלאות מלאי, צלובות
בנעצים על בריסטול תכלת. דן דיבר שוב. בכל פעם שהתחיל לומר
משהו, הרים את מבטו מן האצבעות והחדיר בי מבט קשה של פנים
קטנות. מה הוא רוצה? אני כמעט שואל את עצמי והדלת נפתחת. אור
חזק מציף את החדר, עירית נכנסת, אני מסתיר את האור בידי. היא
לבשה איזשהו חיוך פטפטני, הסתובבה בחדר, פתחה מנעולים וארונות,
אספה כל מיני ניירות. כל היום היא ישנה או מדברת עם הבנות,
חשבתי לעצמי, חוצפנית, אבל בעצם מה זה משנה איפה אתה ישן,
במיטה או על השולחן. היא הדליקה את הרדיו, אחר כך משכה כסא
ומלאה אותו בישבן הגדול שלה. לא הופתעתי לשמוע איזושהי צעקה
מופרעת מהמחסן. זה המפ"ט הרוסי. אלכסיי שונא מוזיקה, אמרתי.
עירית התרוממה מהכסא, דן אמר לה להנמיך ואני אמרתי לה שלא תעז
להנמיך ומצידי שאלכסיי ידחוף אטמים לאוזניים. היא לא הנמיכה
וחזרה לכסא. תחליטו כבר בינכם, אמרה.
הרגשתי ממש מגעיל בתוך המדים האלה, ידעתי שאף פעם לא אצליח
להתרגל. שקעתי לתוכי. טבלתי במיצי.
ליאור נכנס לחדר, מסתיר את רוב השמש וסוגר את הדלת אחריו. הוא
נשאר לעמוד שם כמה דקות, סיפר סיפורים ובעיקר עשה צחוק מאנשים.
ליאור. התימני הגבוה שאכל את הציפורניים עד הסוף. עירית החביאה
חיוך כשהביטה בו ואז פרצה בצחוק. אחר כך גם דן החליף איתו כמה
מילים וגם הוא צחק. הוא גם התחיל עם הריקוד שלו. כל הגוף הרזה
שלו התפתל במנגינה, וכמה שהוא היה מסדר את כולם, ולמרות החיוך
הממזרי, אי אפשר היה שלא להתפעל מהכריזמה של הבן-אדם. בגלל זה
רציתי לספר לו על כל מה שהולך לקרות, על כל הצביעות הזו של
אנשים, שפעם הם חברים טובים, שצוחקים מכל מילה שלך, וכשאתה
מתרסק, אף אחד כבר לא משתין לכיוון שלך. התאפקתי. לא ידעתי למה
זה עלול להוביל. חיכיתי לרגע הנכון.
הטלפון צלצל, היא הרימה. אז ליאור התישב לידי ושאל מה נשמע, אז
אמרתי לו שבסדר. ממול,דן משך את תשומת ליבו חזרה באמצעות
הסיסמאות. עירית החזירה את השפורפרת למקומה וחזרה לשולחן.
ליאור התמתח בכסא וידיו נראו ארוכות כאלה, עד שיכלו לגעת
בתקרה. הוא אמר משהו. הם שוב צחקו. ראיתי אותם. צפיתי בהם
משחקים ללא קול. החיוך של דן. הפה המוסיף להפתח ולחשוף שיניים
וחניכיים של עירית, אדמומיות פניה. לא הייתי יכול להחזיק את זה
בבטן יותר.
הם כולם צבועים! צעקתי והצבעתי לעברם. אתה לא רואה, ליאור? הם
משחקים משחק! הם לא באמת מחבבים אותך! גם אני אותו הדבר, אני
בדיוק כמוהם. נגעתי בכתפו של ליאור. ליאור, עוד שנתיים אתה
תעשה את הטיול שלך לאוסטרליה, אמרתי, הוא הנהן, אתה תהרג שם
בתאונת אופנוע! ולהלוויה שלך אף אחד מהאנשים האלה לא יגיע,
נכון, הם עכשיו צוחקים איתך, אבל איזה מין חברים אלה? אני לא
אבוא בגלל שלא יהיו אוטובוסים, עירית לא תבוא בגלל שחשוב לה
לתת משמרות בעבודה, דן לא יבוא כי בטח יהיה לו משהו טוב יותר
לעשות, אתה מבין?
נשארתי ככה עם האצבע תלויה באוויר, מכוונת לדן ועירית,  הם היו
המומים. מלאי בוז. אפילו אלכסיי צעק מהמחסן שאני אהיה בשקט. רק
ליאור הסתכל לי עמוק בעיניים, כבר לא היה לו שום חיוך, הוא
הוריד את היד שלי מהכתף שלו ואמר, בוא'נה... אתה דפוק, ויצא
החוצה.