ירייה ברגל.
ועוד ירייה. ועוד אחת.
יושבת מול עינייך המשתאות ויורה בעצמי שוב, שוב ושוב ברגל.
בתחילה לא הבנת, אח"כ ניסית להתעלם. ועכשיו הנזק נגרם.
מאוחר מדי. שמת לב והספקות החלו לחלחל.
אני מנסה להפסיק לירות. מנסה לשתוק. להפסיק לקלקל, אך אתה בורח
כמו חול מבין אצבעותיי הגמלוניות.
אתי, תשתקי כבר! תסתמי! הוא בורח! אני צועקת לעצמי.
אני כה לחוצה, מרגישה כ"כ חסרת אונים.
רוצה שלא תלך, אבל כל מילה שאני מוציאה מרחיקה אותך יותר
ויותר.
צריכה שתסחוף אותי מעצמי, שאפסיק לחשוב, אפסיק להרוס.
ושאתחיל להרגיש. רק להרגיש.
אך אתה נוטש. מתרחק.
לא מבין מה קורה, לא מנסה להבין את הסרטים שעוברים עליי.
אני כורה בעצמי את הבור שלי. את הבור שלנו.
אני האויב הכי גדול של עצמי.
מה אני יכולה לעשות כדי לתקן?
מה אפשרי להגיד בכדי שהגלגל יחזור אחורה?
לראשונה גיליתי את החיים אתך.
אתה צוחק, אני מאושרת.
אתה מחייך, אני נמסה.
אתה לוחש את שמי, אני עפה.
מי חשב שאושר הוא דבר אפשרי? שאהבה היא במרחק נגיעה?
כשגיליתי שזה מוחשי, שזה בר השגה, קפאתי. התמלאתי באימה.
יש לי אושר- כאן מולי. אדם שמסתכל עליי ועינייו מוארות.
כשיש לך דבר כזה ביד, אתה משותק מעצם המחשבה שהוא באותה הקלות
עלול להיעלם.
השאר איתי. בבקשה.