אני עומדת עטופה במעיל הארוך כשצעיף כרוך סביב צווארי. אני
יודעת שהיא צריכה לחזור כל רגע ובוחרת לחכות לה מחוץ לבנין
למרות הקור המקפיא. וכעבור דקות מספר אני מבחינה בדמותה
המתקרבת. כשהיא רואה אותי היא מגבירה צעדייה ומחייכת. אני לא
מחייכת בחזרה. לא כי אין לי מצברוח אלא כי קפאו שרירי פי. היא
קופצת עליי ומחבקת אותי בחוזקה. אני מנשקת אותה ומחממת את
שפתיי בשפתייה. "למה לא חיכית לי בבית?" היא שואלת אותי
חרישית. "סתם התחשק לי לשאוף אויר." אני משיבה לה. אנחנו
נכנסות לבניין ועולות לביתה. היא אוחזת בידי ומובילה אותי לחדר
שלה שכבר מוכר לי היטב. "איפה עידן?" אני שואלת בהססנות. "אצל
חברה שלו." היא מחייכת. "וההורים?" אני ממשיכה. "יחזרו מחר
נודניקית". היא מגחכת. אני פושטת את המעיל והיא מסירה מעלי את
הצעיף. מלטפת את פניי בין שתי ידיה. היא מקלפת ממני את שכבות
הבגדים העוטפות אותי כמו ילד המקלף קלמנטינה לראשונה בחייו.
אני עוזרת לה להסיר את חולצתה ואנחנו נכנסות יחד למיטה הרכה
והגדולה שלה. לסדינים יש ריח נעים כלכך. בדיוק כמו לה.
מתגפפות. היא מחבקת ומנשקת. "אני מאוהבת." היא אומרת לי
בעיניים עצומות. אני מחייכת אליה, מנשקת את צווארה בעדינות
ובנשיקות רופפות יורדת אל בטנה הרכה. אני מניחה את ראשי שנע
כעת לפי קצב נשימותיה הקצובות. היא מלטפת את שערותיי הארוכות
שנחות על פלג גופה העליון. מוזיקה שקטה מתנגת בחדר. "את לא
מתכוונת להחזיר לי אהבה?" היא שואלת בעצב מכאיב. אני לא מספיקה
לענות כשטריקת דלת רמה נשמעת מבחוץ. "קרן?" זה הקול של עידן
הקורא לאחותו מבחוץ. "ש... יט" ממלמלת קרן, "תתחבאי בשמיכות."
אני נרגשת מכל הסיטואציה מכסה עצמי ונשארת כשראשי על בטנה.
"כ... כן עידן?" עידן נכנס לחדר. "זרקתי את שלי!" הוא צועק
וצוחק. "עכשיו אני סוף סוף יכול להציע לשכנה מלמטה לצאת איתי."
הוא שוב צוחק. "איזו שכנה?" שואלת קרן בחשדנות. "נו... ההיא...
נטלי קוראים לה... בטוח ראית אותה פעם במעלית או משהו..." הוא
זורק לה אני שומעת את קול פסיעותיו והדלת נסגרת. עידן יצא
מהחדר. ואני תחת השמיכות מתקשה לשלוט בחיוך. "שמעת?" שואלת
אותי קרן. "כן" אני משיבה ומנשקת אותה ארוכות בבטן התחתונה.
"ומה יש לך להגיד?" היא שואלת בקנאה. "אני חושבת שזה ממש
מגניב, אף פעם לא יצא לי להיות עם אח ואחות". "כלבה" היא
מסננת. ומקבלת ביס כואב בשפתייה התחתונות...