כמה פעמים קורה לכם שאתם אומרים
פאק
איזה עולם מסריח?
כמה פעמים אתם קולטים שאתם הולכים לבד לבד בתוך עולם אפור
ומנוכר, שונא, תחרותי, ביקורתי, מלחמתי, פאשיסטי?
לי זה קורה כמעט כל יום אבל קורים דברים קטנים בחיים שמקפיצים
את זה לזרם תודעה מרכזי ששולט על החיים.
כמה פעמים ספרתם עד עשר, מאתיים, מליון, ושום דבר לא קרה?

אני מרגיש כל כך לבד. מין יצור משנה שמחפש רק חום ואהבה בתוך
העולם האפרורי הזה. הרחובות של תל אביב רק מזכירים לי יותר. אם
תחייך למישהו, הוא יחשוב שאתה מוזר (או הומו). אם תחייך
למישהי, היא תחשוב שאתה רוצה לזיין אותה (ואו שתתלהב מהעובדה
או שתתגונן או שתשחק אותה).
אם תחבק מישהי היא תחשוב שאתה רוצה ללטף לה את התחת ולתקוע
אותה.
מה זה זה?!
מתי נהיינו כאלה מטומטמים ואטומים?
אני היחידי שהולך ברחוב ומנסה לחייך ולהיות בפנאן?
ולמה בכל פעם שאני ממש מאושר ומשתטה, מנסים לחסום אותי?

אני אשכרה כמו ילד מפגר ששואל למה על כל דבר. אבל למה שאני לא
אשאל למה?
אולי יום יבוא ויתגלה לי עולם של אנשים כמוני.
אולי אני פשוט אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת.
אבל לא, אני יודע שזה הכל שטויות.
החיים כל כך רנדומליים, יותר מהבאגים של מייקרוסופט.

לא רוצה פשרות בחיים. לא רוצה בעיות ש"אפשר להסתדר איתן". רוצה
שיהיה לי טוב באמת. אבל באמת. רוצה שאנשים יפקחו עיניים ויגידו
לעצמם: "אנחנו טיפשים!".

אני מנסה לחשוב מתי עשיתי מדיטציה לאחרונה, אבל לא מצליח להזכר
מתי זה היה.
מתי?!
מתי האנרגיות שלי התפזרו כל כך? אני כבר לא זוכר.
כמה זמן אני לא ממוקד... כמה זמן אני מבולבל... לא יודע מה
באמת אני רוצה.
מה אני רוצה?
אני לא יודע.
מזמן לא הייתי מאושר באמת. מזמן.