כל השנים האלה, כל כך הרבה שנים של חיים בפחד מתמיד, כמעט משתק
שיום אחד מישהו פתאום ישים לב ויצעק. ואז יגיעו הבושות. בהתחלה
רק המשפחה תתכחש אליי, אבל אז יכריע ההד הציבורי - יהיו כתבות
במוספי סוף השבוע, תוכניות מלל וויכוחים ידונו בנזק הנוראי
שגרמתי ואיך עוד הרבה שנים הענף לא יתאושש בגללי, ובכלל איזו
בושה למדינה. ישללו ממני את האזרחות באופן מיידי ותמידי בשביל
למנוע הטלת סנקציות על מדינת ישראל באו"ם.

השתתפתי באלפי תחרויות וטורנירים מאז שהייתי ילד בן 11 שגורר
רקטה בגודל של עצמו למגרש במרכז הטניס בהדר יוסף. בחודש הראשון
אפילו לא הצלחתי להחזיק אותה באויר ליותר מחמש שניות, אבל אחר
כך דווקא הצלחתי.
ואז זה קרה בפעם הראשונה. זה היה בחודש השני שלי שם. גררתי את
הרקטה למגרש והתכוננתי לרוץ אתה שעתיים מצד אחד של המגרש לשני
כהרגלי, נופל מדי פעם, מנגב זיעה ודם וממשיך כשהמאמן עמוס
מעודד אותי: "דם, יזע ודמעות. עכשיו תמשיך לרוץ או שאני אתן לך
סיבה לבכות".מבחינתי הדם והעייפות המנטלית היוו סיבות
מספיקות.
אבל זה היה יום אחר. עמוס ניגש אליי והביט לי עמוק בעיניים.
הוא שלח את ידו לכיס והוציא עצם ירוק, פרוותי ועגלגל עם פסים
לבנים מתעקלים, הוא קרא לו "כדור טניס". ביד אחת החזיק אותו
וביד השניה החווה על הרקטה. "עכשיו אתה תכה סרב". עמוס המשיך
והסביר שזו המכה הכי בסיסית ושאי אפשר לפתח קריירה של טניסאי
מקצוען בלי לדעת את זה לפני הכל, חוץ מלרוץ עם הרקטה במגרש מצד
לצד. במשך שעה הוא הראה לי איך עומדים ואיך מנופפים עם הרקטה
ונתן לי להתאמן על זה, ואז הוא הניח לי את הכדור ביד, אמר לי:
"הגיע רגע האמת" ורץ לצד השני של המגרש.
אני זוכר בדיוק איך זה קרה. זרקתי את הכדור לשמיים, הנפתי את
הרקטה, שמעתי צליל חזק של מיתרי פלסטיק ואז חבטה מזעזעת. בצד
השני של המגרש עמוס קרס מדמם. רציתי לרוץ, לא מצד לצד של
המגרש, אלא הביתה ומהר אבל עמוס רץ אחריי, קצת מתנודד ונופל
כמו שאני הייתי כשרצתי עם הרקטה. בכניסה למרכז הטניס הוא תפס
אותי וראיתי שיש לו חתך גדול מעל לגבה השמאלית ושקע בצורה של
כדור טניס עם פסים מתעקלים.
"אתה תהיה גדול יותר ממנסדורף, קונורס ונברטילובה," מלמל עמוס,
"עד היום לא ראיתי כזה סרב בטניס העולמי כולו". הוא גרר אותי
למגרש, אבל עמד הפעם בצד שלי, הניח לי את הכדור ביד ו"בום".
הכדור טס, כמעט בלתי נראה, פגע במגרש בדיוק בפינה הנכונה וננעץ
באחד הרווחים שבגדר שמפרידה בין המגרשים. עמוס ניסה להוציא
אותו אבל הוא היה תקוע חזק מדי אז הוא הביא דלי שלם של כדורים
והכריח אותי להכות עוד סרב ועוד סרב במשך שעות עד שכל הפינה של
הגדר היתה מלאה כדורי טניס שאי אפשר היה להוציא.
אחר כך באו התחרויות המקומיות, אירופה והעולם. הייתי עומד
בפינה שלי, זורק את הכדור לשמיים ו"בום", מדי פעם גם הייתי
מוסיף כמה צעדי ריצה לפינה השנייה כאילו אני מחכה שהכדור יחזור
אליי מהרקטה של מי שממול. רוב המתחרים לא הצליחו להגיע אל
הכדור ומתוך המעטים שהצליחו, הובהלו רובם לחדר המיון הקרוב עם
סימן ההיכר - חתך מעל הגבה ושקע בצורת כדור טניס עם פסים
מתעקלים.
הבאתי הרבה כבוד למדינה, לעם היהודי ולמשפחה. אפילו עשו עליי
תוכנית של חצי שעה ביורוספורט. אבל כל הזמן, בלי יוצא מן הכלל,
כל שנייה של עירנות ביום וכל חלום שלי בלילה היה מוקדשים לסוד
הנורא שלי ולפחד שיתגלה - הוא יודע רק להכות סרב.

לפני משחק הגמר של טורניר הגראנד-סלאם מול אנדרה אגאסי, ישבנו
במלתחות וראיתי שהוא לא מצליח לקשור את השרוכים שלו. אנדרה ישב
מבויש, מחזיק את הראש בין הידיים. ניגשתי אליו וקשרתי לו את
השרוכים והיתה לו דמעה קטנה בכל עין. הוא אמר לי: "תודה, פשוט
לא היה נעים לי לבקש, אבל אני אף פעם לא הצלחתי ללמוד לעשות את
זה".

בדרך החוצה שמעתי את הכרוז מודיע על הפרישה שלי מהתחרות
ומהטניס בכלל. כבר לא היה אכפת לי מהסוד. כבר לא היה אכפת לי
בכלל מהטניס.

בערב ראיתי ביורוספורט את אנדרה אגאסי עולה למגרש ומקבל את
הגביע עם שרוכים קשורים.