היי
זה מוזר. עד עכשיו לא הבנתי עד כמה המילה הזאת, היי, חזקה. כי
היא למעשה מציינת שאתה מכיר במידה מסוימת את מי שאתה פונה
אליו. הכרת אותו או שאתה מכיר אותו. אין זמן עתיד, רק עבר
והווה. וזה אומר הרבה. הרבה מאד אפילו. אז אולי היא סתמית,
אולי היא נאמרת כלאחר יד, אפילו...נזרקת,  כמו הזבל שאתה מוריד
מדי בוקר לפח השכונתי ומעולם לא מקדיש לו (ולחתולים סביבו
כמובן) יותר משניה וחצי של תשומת לב... אבל בסופו של דבר היא
תמיד מביעה את העקרון הבסיסי - הכרנו.
וזאת למעשה הבעיה שלי. שהכרתי אותך.
כן, זה מאד קל להגיד "היי", אבל לכוון את המילה הזאת לזמן עתיד
זה פשוט משהו שלא ייתכן. אי אפשר לכפות על המילה הזאת את רצונך
קדימה, בדיוק כפי שאי אפשר לכפות על אדם את אותו רצון. לכן,
כשאת אומרת לי את המילה הזאת...את המילה הכל כך קטנה, הלא
חשובה הזאת... אז שוב אני חוזר לזמן עבר ואני יודע, פשוט יודע,
שהיא נאמרת אך ורק על בסיס אותו עבר. אין עתיד.
וזאת למעשה הבעיה שלי. שאני עדין שם. בעבר.
אני מלודרמטי מדי? יכול להיות. אם אדם מתייחס בכזו פדנטיות,
כזו של מנתח המרקיד את להב סכינו הממורק בזמן הניתוח, למילה
אחת קטנה אז... יכול להיות שיש לי בעיה. מאד יכול להיות.
לעזאזל, כמעט בטוח שיש לי. ולהבדיל מהמילה הקטנה הזאת, הבעיה
שלי גדולה מאד. הנפח שלה כל כך גדול שהיא מאיימת לבקע אותי.
כאדם ששהה מתחת לשמש הקופחת זמן כה רב עד שעורו הסדוק מאיים
להקרע מעל גופו, כך לפעמים אני מרגיש. האנלוגיה (היא לא ממש
משעשעת) לא כל כך רחוקה מן האמת.
וזאת למעשה הבעיה שלי. שאני שרוף. שאני סדוק.

חשבתי שאני אוכל לעבור את זה. באמת שחשבתי. כולם אומרים שאי
אפשר להשאר ידיד במצב שכזה. החוק... אחד מאלו של ספר החוקים
הבלתי רשום, זה שידוע  רק לכל מי שרוצה (אבל באמת רוצה) לדעת
אותו, קובע שאין אפשרות לחצות את העוגה ליותר משני חלקים. או
שקיבלת את הנתח שלך, אותה פיסת עוגה שדובדבן גדול, אדום ועסיסי
מונף כתורן חגיגי בקודקודה המוקרם, או... ובכן, כנראה לא היית
רשום לקבל את החלק הזה. הבא בתור בבקשה.
וזאת למעשה הבעיה שלי. אני עדין מחכה בתור.
אז השתדלתי להחניק את המפלצת שבתוכי. תמיד אומרים שאין מפלצות,
אבל זה שקר גס. הן קיימות. רק שאין להן צורה ממשית אלא רק
תחושתית. והן תמיד באות בזוגות, בשלשות, ברביעיות... בגלים.
כמו ססמוגרף מתוחכם, אתה יודע בוודאות מתי המפלצת הבאה תצמח
מתוכך ותצטרף לשצף של הגל הקודם. הסיסמוגרף הזה לא משקר. רק
אתה יכול לשקר לעצמך.
וזאת למעשה הבעיה שלי. שיקרתי לעצמי.
בלעתי, החנקתי, הרמתי את ראשי מעלה מעלה ובניתי סכר עצום ("סכר
מפלצתי", מוסיף הצד הציני בלעג מר) במוחי, אותו הקפדתי לתחזק
בכל פעם שהגל גדל בעוד מפלצת שכזו. אבל הבעיה, הבעיה הארורה,
שהגל הזה ממשיך לגדול עד אין סוף, מתודלק עוד ועוד הן מהאנשים
הקטנים שבתוכי, אותם אלו הלוחשים על אוזנך בלילות הקרים
והחשוכים (אין אף זנב ירח בשמיים האלו), ואלוהים יודע שהיו לי
לא מעט מאלו בזמן האחרון, והן מהמבט הקר, אוי - כל כך קר,
שבעינייך ולי... לי כבר נמאס לתחזק את הסכר הזה. סכר נועד
לעצור את מה שניתן, אם כי במאמץ עילאי לעיתים, לעצירה. ייתכן
שאת הגל הזה לא ניתן לחסום. לעצור. לשבור.
וזאת למעשה הבעיה שלי. נמאס לי. פשוט נמאס.

הייאוש החל לחלחל בי. לא, יותר נכון - לכרסם בי. בדיוק כמו
אותו תא מחולל, מקולל... מסורטן, אשר מנסה להפיץ את התורה
הפרטית שלו בין שכניו.
זה מוזר. לפני שהכרתי אותך לא הייתי מיואש מזה זמן כה רב, עד
ששכחתי כמה חדות שיניו, כמה עזה לפיתתו וכמה צורב הארס שפועם
בו. ההרגשה, אותה נשיכהלפיתהצריבה, כה הפתיעה בעוצמתה
ובחריפותה עד כי קשה היה לזהותה כענין חדש. כמשהו שלא היה
בחיי...ובכן, לפנייך.  כן, היה שם כאב, אבל הוא תמיד היה
כאן....לא?!
וזאת למעשה הבעיה שלי. הכאב הזה לא היה בעבר.
אדם מחפש לעצמו צידוקים המסבירים את העולם סביבו. זה ידוע. אני
מניח שתמיד נתהה למה אנחנו כאן, למה באנו ולמה,יותר חשוב,
אנחנו מסתלקים בסופו של ענין.
לאט לאט, באיטיות מכאיבה של קוסם המנסר את עוזרתו היפה לשלושה
חלקים (כאשר אתה צועק מול המרקע, "לא! השתגעת?") התחלתי לחפש
לעצמי את הצידוקים, את הטיעונים הטפשיים הקטנים שיצדיקו לעצמי
את ההיגיון שלך. את הדרך שלך. את השביל שבו את בחרת בשביל
שנינו, ש-נ-י-נ-ו, ללכת. כן, אני הייתי הסביל. נגררתי.
הזכרונות צפו לאט לאט למעלה - בלוני הליום המשוחררים ביום נאה
מעונן. צפיתי בהם שוב ושוב, מקליט, משנן, מנסה לתרגם לשפה שגם
בה אני אבין...את הבלונים שבהם רטנת עליו, את השיחות שבהם
הודית בכאב עד כמה הוא הכאיב לך, את המבטים שלך בי שלא הותירו
כל מקום לספקות... הוא יצא מהתמונה.
וזאת בעצם הבעיה שלי. הוא לעולם לא יצא מהתמונה.
"חברים טובים עוזרים בשעת צרה" - לעולם לא הסכמתי עם המשפט
הזה. תמיד חשבתי שחבר טוב הוא אותו אחד שעוזר ביום יום. בשעת
צרה? תנו לסופרמן לעזור. כן, יש לו גלימה נהדרת ותמיד יש לו את
השורות הכי טובות בדיאלוג, הבדיחה שלו היא סופר-אדירה (לא
תשמעו גיכוחים קלים אחרי השורה שלו רבותיי. אווו לא) ואם תרצה
ממש הוא יוכל אפילו לכופף את המסמר העיקש הזה שאתה ניסית לדפוק
בלי הצלחה כבר חצי שעה. בשביל לתלות את התמונה. כמובן.
אבל בסופו של ענין, הוא מגיח רק מדי פעם, כמו כוכב שביט (ואתה
הרי יודע שהוא נשרף בסוף נכון?!). אחרי שהוא ייעלם מהאופק הוא
יישכח במהירות,  ואילו אצלנו - שירות הלקוחות שלנו עובד בכל
יום וזה הרבה יותר שווה...
וזה מצחיק אם חושבים על זה, כי למעשה את עודדת אותי לעזור לך
כל כך חזק, אפילו בברוטליות בהתחלה, כך שהייתי צריך לחשוד בכך
מיד. להבין שמשהו כאן לא מסתדר, יש עודף של כזה וחוסר מההוא.
עודף מהחיבה, וחוסר מהגילוי... מהרקע שהוביל אותך למצב הזה.
וזאת למעשה הבעיה שלי. הייתי סופרמן בלבד.

כאשר ילד קטן מנסה לחבר פאזל בפעם הראשונה ולא מצליח, הוא
מרגיש רע, וילדים קטנים, כידוע לכל, מסוגלים להרגיש רע לא פחות
ממבוגרים. אבל הוא לא ייתן לזה לשבור אותו. הוא יעקם את החתיכה
המעצבנת, המתסכלת, אותה חתיכה אחרונה שלאחריה הוא יוכל לקום
בגאווה ולצעוק לאמא שתבוא לראות, ואמא תהיה מאד גאה בו כי הוא
רק בן 6! איך הוא כבר הצליח לחבר פאזל ש-ל-ם לבדו?!
אז אותה חתיכה, עם קצוות מקורזלים ומשוננים, תימעך עד אשר היא
תוחדר בשלמות למסגרת. וזה לא כזה נורא שהיא קצת עקומה, וזה לא
כזה נורא שלמעשה היא לא משלימה יפה את התמונה וזה גם לא כזה
נורא שלמעשה אם תסתכל, אבל ממש תסתכל, וממש מקרוב, תראה איך
מקטעים רציפים הופכים לחסרים סביב אותה חתיכה. העיקר הכוונה,
נכון?
וזאת למעשה הבעיה שלי. אני הילד הזה.

בכל פעם שאני רואה אותך איתו, כל פעם שאת נעלמת לתוך העולם
החיצוני שלך מתוך העולם הפנימי שלי, כל פעם שאני רואה אותך
עומדת במסדרון, סורקת באיטיות את סביבתך ומתופפת במהירות
באצבעותייך על הפלאפון הקטן והכסוף שלך (ולא, את לא מחפשת אותי
במבטך. אני כאן לצידך), בכל פעם שאני שוקל אם ללכת לאכול
במזנון הסמוך ולהסתכן ברצון העז לנקר את עיניי ממה שאני עלול
לראות שם, כל פעם שגל צמרמורת שוטף אותי (באמצע הקיץ?!), אך לא
כגשם קל ומרענן ביום שרב אלא כמי קרח ביום סגרירי...

אני עדין אוהב אותך. וזאת למעשה הבעיה שלי.