כשהלכתי במסדרונות היה חושך, כשנכנסתי לכתה היה חושך,
והכשהתיישבתי, היה חושך.
הוצאתי את הספרים והמחברות מהתיק והתחלתי ללמוד, ניסיתי להתעלם
מהשם שלה שכתוב בבפינה העליונה של המחברת, ומהאת הוורוד שהיא
כל כך  אהבה ואני לא שמשרטט לב קטן מתחתיו.
ניסיתי אלגברה והיסטוריה, אבל לא הצלחתי ללמוד...
בסוף היא נכנסה,
"למה אתה יושב בחושך" היא שאלה.
"למה לי לשבת באור?" עניתי.
"חשבתי שיהיה לך יותר קל ללמוד עם אור."

"אנחנו צריכים לדבר"אמרתי וסגרתי את המחברת "תראי אולי כדאי
שתשבי" ובעטתי את הכסא שלידי הצידה.
היא מתיישבת ומסתכלת עלי, "על מה?"
"שמעתי אתמול סיפור נורא נחמד," אמרתי לה והתחלתי לספר לה,
סיפרתי על זוג שהיו ביחד 4 חודשים שלמים, על בחור שמרגיש לחוץ
ושנמאס לו, על ילדה קטנה שלא מוכנה להתפשר, ועל חוסר בזמן
ורצון לקשר.
וכל הזמן היא הסתכלה על הנעליים שלה.
כשסיימתי היא הרימה את הראש, ושאלה:
"טוב, אבל למה שזה יעניין אותי?"
חיוך התפשט  לי על הפרצוף וגם על שלה...
"אתה לא באמת רוצה להפרד,"היא קבעה "אתה רק רוצה קצת זמן חופש,
אני מוכנה לתת לך אותו, אם בתוך שלושה שבועות אתה לא חוזר אלי
אנחנו ניפרד"
ובזה היא קמה ולפני שיצאה מהחדר, הדליקה את האור, וחייכה
"שיהיה לך יותר נוח ללמוד" הסבירה.


עכשיו אני יושב בחדר שלי, על כסא נדנדה ישן, מריח קטורת בריח
אופיום, ומסתכל על הטלפון, כבר עברו שבועיים ואני עדיין לא
יודע.
מחר אני נוסע עם חברים לאילת, הם הולכים לקרוע את עיר הפרחות,
ואני הולך לטייל קצת בהרים שליד, לחפש שלווה, ותשובה.

שבוע עבר, ואני עוד בהרי אילת, מטייל, חוזר כל שלושה ימים
להחליף בגדים ולמלא מים ואוכל.  החברים שלי אומרים לי "בוא
תרקוד!" אבל אני, אני מעדיף לטייל.

כשאתה במדבר אין לך ברירה חוץ מלחשוב, גיליתי במדבר, שאני רוצה
שנשאר ידידים, לא חברים.
במדבר גיליתי שאין אהבה ביננו, לא ממני בכל מקרה.
ועכשיו כנראה שניפרד, בלי בכי ודמעות, זה פשוט נגמר.
אני יודע שלהגיד לך את זה ככה במכתב זה דבר איום מצדי לעשות,
אבל אני לא יכול להגיד לך את זה בפנים, אני אשכח אתבלבל,
ואהרוס הכל.
אני בחדר ליד מחכה לתגובה.

שמעתי אותה קמה, שמעתי אותה יוצאת וטורקת את הדלת, שמעתי אותה
בוכה.     ואני נשארתי לשבת על הכסא, בחושך, מחכה לה שתבוא
ותדליק  אתה אור.