הייתי שרועה מול הטלוויזיה, אוכלת גלידת וניל מקופסת קרטון
עגולה ומהרהרת בחיים האומללים של אורחי ג'רי ספרינגר. דניס
ישבה לידי ואכלה נאצ'וס בלי מטבל. אני לא מבינה אותה, איך אפשר
לאכול נאצ'וס בלי מטבל? מי בכלל יכול לחשוב להפר את האיזון
העדין של הטבע ע"י אכילת נאצ'וס נטולי מטבל? בכל מקרה, אני
סוטה מהנושא. זה היה אחרי יום מפרך שבו הייתי צריכה להתרוצץ
ברחבי הבית אחרי שתי המפלצות שנקראות ג'ון וגרג. האחים הקטנים
שלי. הם גנבו לי את השלט והחביאו אותו בחצר האחורית. אמא שלי
התקרבה אלי מאחורה. "קלי...עוד פעם ג'רי ספרינגר?"- היא אמרה
ולקחה את השלט מידי. " אולי תצאי להתאמן קצת בחוץ? אולי תנקי
את החדר? אולי תפסיקי להיות כל כך... כל כך ככה." ביקורת. כל
היום ביקורת. אין לה שום דבר חיובי להגיד עלי. בדיוק כמו בבית
ספר. קוראים לי שם שמנה. זה לא מעליב אותי משהו, אבל זה מתחיל
לשעמם. שיחדשו משהו. אבל אמא שלי הכי מתקרצצת.הכל בגלל אחותי
הקטנה. היא ראתה שיש לנו מעודדת אחת במשפחה והחליטה שכולנו
צריכים להיות ככה. היא רוצה שג'ון וגרג יהיו בלמים בקבוצה
העירונית. אותי היא רוצה להפוך למינימום מעודדת, או נשיאה של
איזשהו מועדון, או משהו , העיקר שאני לא אהיה עצמי. אפשר להגיד
שאני הנפל של המשפחה.חריגה פשוט. שלא כמו סטפי, ג'ון וגרג,
שכולם היו בלונדיניים עם עיניים כחולות לתפארת קליפורניה, אני
הייתי כהת שער, שחורת עיניים ובנוסף לזה הייתי שמנה. רובב
העיסוק שלי בשעות היום הסתכם בבהיה בטלוויזיה וניגון בפסנתר
שקנו  לסטפי. זה היה הדבר היחיד שבו סטפי הייתה גרועה. נגינה.
סטפי הייתה נערת החלום האמריקאי. בלונדינית, שזופה, מעודדת
בקבוצה, פופולרית, רזה. אהודה. כל מה שאני לא. כל מה שאני לא
רוצה להיות. כל מה שמכריחים את כולנו לחשוב שאידיאלי.רק אני
כבשה שחורה. אחד השלדים של סטפי זה העובדה שאני אחותה  הבכורה.
הילדה רק בת 15.5 וכבר מחשיבה את עצמה למינימום מדונה. היא
התלמידה המצטיינת בנוסף לזה. רק אני ודניס הבנו שהאידאלים האלו
שגויים. שאסור לבני אדם לעצב את עצמם ככה.כי אם חושבים על זה,
כאלו בני אדם נוצרו בתבנית שטוחה. כל שינוי מהתבנית מוסיף להם
עוד עומק. עוד נפח. עוד מימד. רק אני ודניס הבנו שהתבנית הזאת,
של חולצות הבטן והבלונד והפופלריות היא תבנית שטוחה. אם נעמיד
את היצורי התבנית האלו בפני אתגר. אתגר קשה מבחינה רגשית
ופיזית. משהו שיסובב להם את הלב מבפנים ויגרום לו לדמם, כמו
הדברים שעוברים עלי מדי יום מאז שאני בת חמש , אז נראה כמה
התבנית הזאת מוצלחת, כל מה שישאר מהם אחרי זה זה כתם דהוי וחסר
צורה. כמו פלסטלינה שדרכו עליה. ולכן אני קוראת לכולכם:" צאו
מהתבנית! עצבו לבד את האישיות שלכם!" ועכשיו שקט. מתחיל ריקי
לייק.