יוני ראול / עד מחר. |
ואני לידה, לוחש לה, מחזיק את ידה.
והיא, לא מגיבה.
ואנחנו חוזרים, ממשיכים בחיינו, והיא לא,
היא נשארת שם, על המיטה הלבנה.
אך לא להרבה זמן,
במהרה ינקו את המיטה, יחליפו מצעים לדייר הבא.
והיא תשכב על עגלת הברזל.
אנו נלך אחריה, לקבר מסומן היטב,
ושם, ליד סבא היא תהיה.
עד מחר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|