[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שב לול
/
רגע לפני השינה

שכבתי על הגב וניסיתי להבחין בתקרה מעליי, אבל החושך השחור מנע
זאת מבעדי. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן שוב ושוב והכל היה
עדיין מכוסה באפלה דוממת. 'בטח ככה מרגישים כשמתים', ניסיתי
לדמיין איך זה כשנמצאים מטר וחצי עמוקים בתוך האדמה וזו לא
הייתה הרגשה נעימה, אפילו קצת מפחידה אם חושבים על זה שגם אין
אויר לנשימה וזה הצליח קצת להלחיץ אותי. 'רגע, אני בכלל מת, אז
אני לא מרגיש כלום', הבנתי לפתע, מבלי שזה ישפר את ההרגשה
המוזרה שאפפה אותי. 'איזה פחד מוות זה למות', נבהלתי ופקחתי
שוב את העיניים, מנסה להבחין במשהו אחד לפחות במרחבי החדר.
לשווא. עצמתי שוב את העיניים וניסיתי להרדם.

סגרתי את העיניים חזק חזק וניקיתי את הראש ממחשבות, ללא הצלחה
כי חשבתי על זה שאני לא חושב בעצם כלום ואם אני לא חושב על
כלום, למעשה אני חושב על משהו - על כלום. ניסיתי ללכת על כיוון
אחר ונזכרתי בתוכנית טלויזיה ישנה שמישהו היה צריך לנקות את
הראש בשביל להפוך להיות איזה סופר-גיבור הוא היה חושב על דף
נייר ריק ואני לא הצלחתי לחשוב על דף לבן, רק על דף שחור ולא
הייתי בטוח לאיזה צבע של דף הוא התכוון ואם לצבע של הדף יש
משמעות כלשהי ויכול להיות שאולי השיטה הזו עוזרת לאנשים לקבל
כוחות על-טבעיים כמו של סופרמן, אבל לא עוזרת להם בכדי להרדם.
מצחיק איך זה שלפעמים יותר קל להיות גיבור כזה יחיד ומיוחד
שמציל את העולם ונורא קשה לעשות מה שכולם עושים בצורה הכי
פשוטה שיש כל יום. רק רציתי להרדם.

ותמיד זה ככה שכשהכי רוצים משהו בעולם אז זה לא קורה, רק באופן
בלתי צפוי הדברים האלה מגיעים. אמרתי שאולי אני אנסה להתחכם
ואני אעבוד על השינה ואני אעשה את עצמי כאילו אני בכלל לא רוצה
לישון, כאילו אני בכלל מאוד עירני ואז היא תאמין לי ותבוא אליי
בהפתעה. אז עשיתי את עצמי מאוד עסוק בראש וחשבתי על מליון
דברים שבכלל לא קשורים אחד לשני ורק בלב בפנים ספרתי את הזמן
שעבר ונראה שעבר ממש לאט והשינה לא רצתה לבוא. לא ידעתי אם זה
בגלל שהיא ראתה שבלב אני מחכה שתבוא או שהיא פשוט יותר חכמה
ממה שחשבתי בהתחלה והיא יודעת שאני מנסה לעבוד עליה ואולי היא
עכשיו כועסת ולא רוצה לבוא בכלל. עצמתי את העיניים לעוד כמה
זמן וביקשתי יפה להירדם, אבל לא נירדמתי אז אמרתי שלא צריך
טובות שתבוא אם זה ככה ועשיתי ברוגז עם השינה. עשיתי פרצוף קצת
חמוץ של נעלב וקיוויתי שאולי היא תישבר קודם ותבין שאני רציני
וכלום לא קרה אז החלטתי שבמקום לחכות סתם בלי לעשות כלום אני
אהפוך להיות טייס בחללית.

כיסיתי את הראש עם השמיכה חזק ככה שהיא נדבקה לי לפנים ומתחתי
אותה עם הרגליים. הצמדתי את הידיים לצד של הגוף והתחלתי לזוז
מצד לצד ודמיינתי שאני יורה לייזר בכל מיני חלליות שהיו שם
מסביב והיו חלליות שניסו לירות בי ולא הצליחו לפגוע ואני
הגברתי מהירות וברחתי להם בין כל האסטרואידים שעפו להם בחלל
וכשחזרתי חזרה יריתי בכל החלליות ופוצצתי את כולן, חוץ מאחת
נורא עקשנית שרדפתי אחריה חצי שעה ולא הצלחתי לפגוע בה כי בה
היה נמצא המנהיג של כל הטייסים בחלליות הרעות. רק אחרי הרבה
זמן הוא התנגש באחד מהאסטרואידים אחרי שפגעתי לו בכנף והוא
התפוצץ לגמרי. ולמרות ששמחתי שזה קרה, שמתי לב שלא נרדמתי ושוב
נורא שיעמם לי והתחלתי לחשוב שאולי היום אני לא ארדם בכלל וזה
עיצבן אותי ועוד הפעם כעסתי על עצמי ועל העייפות שלא עוזרת לי
להרדם.

אז התחלתי לחשוב על מפלצות דמיוניות ודמיינתי שכולן אורבות לי
מסביב למיטה, מחכות לצעד אחד מוטעה שאני אעשה. כיווצתי את כל
הגוף מתחת לשמיכה והתחלתי קצת לרעוד כי המפלצות היו נראות נורא
מפחידות. לחלקן היו אוזניים ארוכות ושיניים חדות ומבט מקפיא
בעיניים. אלה לא היו המפלצות המפחידות היחידות. המפלצות
המפחידות באמת היו קטנות שבקושי אפשר היה לראות והן התחבאו
מתחת למיטה ולא כמו כל השאר מסביב. לא היה להן שום צורה, רק
נוכחות מאיימת קולות צווחה דקים מלווים בדפיקות קטנות של טיפות
דם כבדות שנופלות על ריצפת הפרקט. עכשיו הרגשתי כמו מאובן בתוך
השמיכה הדקה שהפרידה ביני לבין עולם המפלצות הנוראיות שבחוץ.
הרגשתי כמו מומיה כרוכה בשכבות של בד והשתדלתי לא לנשום, כי
אולי ככה מפלצות לא ישימו לב ויעזבו את החדר שלי.

רציתי גם לצעוק לאמא שתבוא ותדליק את האור והכל יהיה בסדר.
בראש צעקתי חזק 'אמאאאא!!!'. אבל בחדר שמעו רק את הרעשים של
היצורים המגעילים שבכלל לא היו שם. נזכרתי שוב בדף שהיה צריך
לחשוב עליו בשביל להיות עם כוחות על-טבעיים ואז להרוג את כל
המפלצות רק עם המבט לייזר שלי. סגרתי את העיניים והתחלתי לחשוב
על הדף שהחליף כל רגע צבע וגם היצורים המפחידים לא יצאו לי
מהראש וכבר איבדתי ריכוז לגמרי. 'זה שזה היה בטלוויזיה זה לא
אומר שזה קורה במציאות', אמרתי לעצמי ופתאום עלה לי רעיון אחר.
בניתי קירות שקופים של בטון מסביב למיטה. גם אם לא ראיתי כלום,
עדיין הייתי צריך שהקירות יהיו שקופים, כי אחרת הייתי מוצא את
עצמי בחדר עוד יותר קטן ועוד יותר מפחיד, ככה הייתי כמו במין
אקווריום משוריין גדול. וזה עשה את שלו, עכשיו המפלצות לא
יכולות לגעת בי, שמתי לב שהשמיכה נהייתה רפויה מעט והתחלתי
להרגיש שוב את הבהונות שכבר כמעט התאבנו. 'וואו, זה היה קרוב',
נשמתי לרווחה. לא רציתי לחשוב כמה זמן הקירות השקופים יחזיקו
מעמד, כי היה נורא קשה להחזיק אותם, בניגוד למפלצות הרעות
שפשוט לא רצו לעזוב.

התהפכתי על הבטן והכנסתי את הראש מתחת לכרית. תמיד אמרו לי
לספור כבשים כשלא נרדמים, אבל אני לא רציתי לספור כבשים. 'אפשר
למות משעמום מכבשים', חשבתי. צריך לספור משהו הרבה יותר
מעניין. ביום כיפור האחרון שצמתי ולא הצלחתי להרדם ספרתי
המבורגרים שאני אוכל וזה עבד. גם ההרגשה של הרעב עברה לי וגם
נרדמתי מיד. מיד חשבתי על מיכל גדול שמלא בהמבורגרים, קטנים
כאלה רק עם לחמניה והקציצה בפנים, כאלה כמו שדוד ווימפי היה
אוכל בסרטים של פופאי. ניסיתי לאכול את ההמבורגר הראשון ולא
הצלחתי כי בכלל לא הייתי רעב. הסתכלתי דרך קירות הזכוכית בכל
המפלצות מסביב והתחלתי לרחם עליהם, עכשיו שהן לא יכלו לעשות לי
כלום והן נראו די משועממות ועצובות  אז מיד חילקתי את
ההמבורגרים לכל המפלצות שמסביב. אני חושב שעשיתי להן קצת שמח
עם הכמות העצומה הזו של אוכל. גם המפלצות הקטנות יותר יצאו
מתחת למיטה והצטרפו אל המפלצות הגדולות והיה כיף לראות את כולן
חוגגות בתוך הקונטיינר. חתיכות של בשר ולחמניות עפו שם בפנים
לכל כיוון. ברגע מסויים אפילו חשדתי שהן לא ממש אוכלות את
ההמבורגרים ורק עושות את עצמן כמו עוגי-פלצת עם העוגיות. זה
כבר לא היה משנה כי הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי באותו רגע.
רציתי שוב לחזור לספור דברים והתחלתי לרוץ במסלול מכשולים בשדה
בחוץ וספרתי את מספר המשוכות שעברתי, עד שנפלתי על אחת מהן
והייתי צריך ללכת להתחלה ולספור הכל שוב. התהפכתי שוב על הגב
וספרתי שוב את אותן משוכות ושוב נפלתי באותה אחת, התהפכתי על
הצד ושוב התחלתי את המסלול ושוב נפלתי והתהפכתי כמה פעמים עד
שנמאס לי.

החלטתי שאם אני לא נרדם בכוחות עצמי אז אני אחכה עד שהשינה
תגיע ורגע קטן לפני שהיא תגיע אני ארגיש איך זה להיות בשניה
שנירדמים, כי אף פעם לא הרגשתי איך זה בדיוק להרדם. פתחתי את
העיניים והורדתי את השמיכה עד לרגליים וחיכיתי וחיכיתי וזה היה
נראה ארוך כמו הנצח, אבל לא היה איכפת לי גם אם הייתי צריך
לחכות ככה כל הלילה כי הייתה לי מטרה. השינה לא באה למרות שכבר
הייתי מאוד עייף, ניסיתי להחזיק מעמד ולא נתתי לעצמי להרדם רק
בשביל להרגיש איך זה כשנרדמים. העיניים שלי התחילו להעצם ומיד
נבהלתי ופתחתי אותן חזק והחזקתי ככה בכוח, עד שנגמר לי הכוח
ובדיוק שכמעט הצלחתי להרגיש איך זה בשניה לפני שנרדמים,
נרדמתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמר יאסר ערפאת
בראיון עיתונאי
לבמה:

"למה אני אוהב
יהודים?
כי הם מסוגלים
לשנוא את עצמם
על מה שאחרים
עושים להם"


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/6/01 11:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שב לול

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה