שעת לילה מאוחרת. רעש עירוני חודר דרך חלון פתוח אל דירה ישנה,
מוזנחת במקצת, חרסינות ירקרקות על קירות המטבח, תיקרה גבוה.
אישה זקנה עומדת ונוברת בארונות המלאים כלי מטבח. האישה לוחשת
לעצמה, "פעם היו לי הרבה יותר כוסות, אני יודעת" והיא ממשיכה
לנבור שולפת צלחות ישנות, כאלו עם פס של תכלת הצובע את
השוליים, ומחזירה לארון. "הזהבה הזאת, המנוולת" היא אומרת "כל
פעם אחרי שהיא מגיעה נעלמים לי דברים. איך אפשר לעשות דבר כזה
ככה פשוט לבוא לבית ולגנוב ?, ככה סתם ?" יתושים סובבים את
הנורה הדולקת באור חלש. גם פעם דיברה אל עצמה אבל הרבה יותר
בשקט. היום היא כבר פחות קשובה לעצמה, ממש צריך לצעוק כדי
לשמוע את עצמך. היא גוררת כיסא אל עבר השיש, עולה עליו, הכיסא
רועד והיא נאחזת בשיש, בידיות הארון, מחזירה לעצמה אט אט את
היציבות, מזדקפת. עכשיו פניה ניצבות הישר מול ארון הפורמייקה
שצבוע עכשיו בלבן, אבל פעם כשרק קיבלו אותו מהנגר, היה לו צבע
חום עמוק כזה כמו ריח של אדמה וריקבון שמריחים כשמציצים לגזעו
המתפורר של עץ עתיק. היא מציצה פנימה ואז מושכת את ראשה אחורה.
"הרי היה לי פה את סט הצלחות שקיבלנו מראובן ואישתו. אני הרי
הנחתי אותו פה, אני זוכרת שהנחתי אותו פה" היא מציצה שוב
פנימה, מקווה שאולי החמיצה משהו במבטה, אבל לא. "אימא, מה את
עושה, תרדי משמה תכף ומיד" רעש גרירת הכיסאות העיר את שולי
והיא עומדת מביטה באימה שיערה פרוע ועיניה עדיין מתגוננות מפני
האור. היא לובשת סווטשירט כחול עליו כתוב של מכבי ראשון, דוביק
הוריש לה אותו סופית כשנתפס לו הגב אז באימון, לפני חצי שנה.
היא מתקרבת אוחזת בידה של הזקנה בזהירות. "היא גונבת לי כלים,
אני אומרת לך האישה הזאת גונבת לי כלים".
"אמא, את יודעת מה השעה עכשיו". "מה איכפת לי מה השעה, איפה
הטלפון, אני מתקשרת למשטרה, ככה יותר להמשיך, אי אפשר". "אמא
אמא די, תשבי רגע" הזקנה כבר מתחילה ללכת אבל שולי עוצרת אותה.
"בואי אמא, בואי תחזרי למיטה, מחר נחפש , בסדר ? מחר. עכשיו
בואי בואי נלך לישון."  היא מוליכה אותה אל המסדרון אבל האישה
הזקנה עדין בשלה "את שלא תדברי אלי כמו אל ילדה קטנה ומפגרת,
אני אומרת לך שהאישה הזאת לוקחת פה דברים בלי הפסקה". "אמא די
כבר" לשולי יש יום עבודה מחר, יש לה ילד שבטח יבכה בבוקר כי
בדיוק נגמר השוקו, יש לה בוס שמן, בעל שדומה לו ומזגן מקולקל
במכונית. "תעזבי כבר את האישה המסכנה. לא מספיק שכל פעם שהיא
באה לנקות את עושה לה את המוות, עכשיו את צריכה לעשות את זה
לי, למה ?"
"זה לא שטויות.." ; "אוי באמת די כבר, את יודעת שכל שבוע אני
מקבלת מזהבה טלפון שאת עוקבת אחריה בבית, שאת צועקת עליה , שאת
לא נותנת לה לנקות ? ושכל שבוע אני צריכה לשכנע אותה מחדש
להמשיך לבוא" ולעצמה היא חושבת "מי יגנוב את הזבל הזה". שולי
מסתכלת על האישה הזקנה שראשה פונה עכשיו אל הרצפה כשהיא מתנהלת
לה בכבדות לחדרה. "אין לי כוח יותר" היא חושבת לעצמה והאישה
הזקנה, אמא שלה, גם היא שוכבת על המיטה הגדולה שסדין לבן מכסה
אותה ובוהה אל התקרה שמאז שראובן נפטר לא סיידו וכבר יש בה
הרבה יותר מדי סדקים. צריך להגיד למישהו אבל גם לה אין כוח. כל
אחת מהן תירדם בסופו של דבר. שולי עוד תספיק להבטיח לעצמה לדבר
עם דוביק על לשלוח אותה לאיזה מקום שיטפלו בה לפני שהלילה
יכבוש אותה בחזרה. הבוקר שלמחרת לא יבטיח הרבה, שולי תלך
לעבוד, לקראת 10 תבוא זהבה, המנקה. ובזמן שהדסה, תשכב על המיטה
הגדולה בחדר ותמשיך בספירת הסדקים, יש שם אחד שלא היה כאן
אתמול, היא תפתח את אחד הארונות, תשלוף את שתי כוסות היין
מחתונת הזהב, תבחן אותן טוב טוב, היא הרי לא תיקח סתם משהו,
ואז תדחוף אותן במהירות לתוך התיק שלה. הדסה יודעת את זה, אבל
איכשהו זה נראה לה פחות חשוב עכשיו.

99