הרחובות בשכונה שלי תמיד היו נורא שקטים ומפחידים בלילה תמיד,
מאז שאני זוכרת את עצמי ילדה קטנה פחדתי ללכת שם.
כשהייתי נפגשת עם חברות תמיד רציתי שהן ילוו אותי הבייתה כי
היה יותר מדי מפחיד ללכת לבד. תמיד היו חבורות גדולות של אנשים
שהיו יושבים עם מבט שקוף ומזוגג שכל כך הפחיד אותי. לפעמים הם
היו מתחילים לעשות תנועות מוזרות ואז הייתי מתחמקת ועושה סיבוב
ענק, העיקר לא לעבור לידם.
היום, כשאני כבר בת 17 כמעט אני כבר יודעת מה יש לאנשים האלו,
הם מכורים לסמים. סמים קלים וקשים, מה זה משנה? לפעמים רואים
אותם עם סיגריות שרואים שהן מגולגלות ולא קנויות או משהו כזה.
אני תמיד הייתי ילדה טובה, לא נוגעת בחרא הזה, ותמיד חשבתי
שאני גם בחיים לא אגע, עד שהכרתי את רונן.

הכל בעצם התחיל לפני שנה בערך במסיבה של עדי. אני עוד זוכרת את
הטראנסים "בום בום בום בום" דופקים לך בראש וכולם השתגעו.
אני הייתי עם חברה שלי ריקי, שהייתה קצת איך אני אגיד את זה
יפה? נותנת מהר, מאוד מהר? אבל היא הייתה ממש מתוקה וזה החיים
שלה, אז מי אני שבכלל אגיד משהו?
ריקי השתגעה לה על הרחבה של הסלון שהייתה ענקית ולי לא ממש היה
כוח וגם קצת התביישתי אז ישבתי לי בצד.
ואז הוא בא. הוא היה כל כך יפה, גבוה ומדהים שלא יכולתי להזיז
את העיניים ממנו והוא שם לב לזה, איך אפשר שלא עם כמה
שהסתכלתי? הוא בא והתיישב לידי ושאל אם אני מעשנת. הנהנתי בראש
והוא הציע לי סיגריה והדליק לי אותה. ישבנו ועישנו בלי לדבר
הרבה. זה היה פשוט מושלם. הוא שאל אם אני רוצה לרקוד ואמרתי
"כמובן שכן".
התחלנו לרקוד. שכחתי את עצמי ואיפה אני נמצאת. בכלל הכל היה
כאילו מעולם אחר.
לא ראיתי אף אחד ורקדתי כמו משוגעת. אחרי שעה-שעתיים, אני כבר
לא יודעת, איבדתי כל תחושה של זמן - הכל התערבב לי בראש, ישבתי
קצת בצד ונחתי. לקחתי לי משהו לשתות וראיתי את שאר האנשים
משתגעים. רונן ביקש את המספר פלאפון שלי והסיע אותי הביתה.
הערב המושלם הסתיים בנשיקה.

כעבור יומיים הוא התקשר. "רוצה לבוא איתי לשבת עם כמה חברים?"
שאל.
"סבבה למה לא?" עניתי לו במהירות והוא בא לאסוף אותי כעבור
שעה.
היה לו מכונית כסופה עם אורות כאלה של "שופוני" - תסתכלו עליי,
ואני הסתכלתי  ולא יכולתי להוריד את העיניים. כשהגענו לחברים
שלו הם נראו ממש מצחיקים כאלה, יושבים, מעשנים וצוחקים. רק
מלהסתכל עליהם היה אפשר להישפך מצחוק.
ליד אחד מהם היה דף עם משהו שנראה כמו סיגריה מפוררת עם עוד
דבר ירוק בפנים. זה היה מוזר כזה. הריח באויר עשה לי סחרחורת
אז התיישבתי לי בשקט וחיכיתי לראות מה הם עושים. היה להם מן
בקבוק של מים מינרלים עם מים עכורים בפנים עם משהו כמו מבחנה
קטנה תקועה בפנים. בתוך המבחנה הם שמו את העלים, שאפו אותם בבת
אחת, חיכו כמה שניות, והוציאו את העשן. אני באותה תקופה הייתי
ממש תמימה, לא היה לי מושג מה לעזאזל הם עושים ולא רציתי לשאול
שלא יחשבו שאני מטומטמת.
התחלתי לקלוט שהם מעשנים סמים כי למרות שכבר ראיתי עישון של
נרגילה זה ממש לא היה דומה. זה היה כמו מן טקס קטן שבו כל אחד
מחכה להוריד ראש.
גם רונן לקח. אני החוורתי והסמקתי חליפות מרוב עצבים ולחץ
ואמרתי לרונן שאני חייבת ללכת. העשן גם עשה לי סחרחורת נוראית
והיה לי בחילה. רונן שאל אותי אם הכל בסדר וכשאמרתי שכן הוא קם
והסיע אותי הבייתה.

בבית לא הצלחתי להירדם. כל הזמן רצו לי בראש המחשבות על זה
שרונן מעשן סמים. סמים, סמים, סמים. לא סיגריות - סמים. מוריד
ראש. סמים, סמים, סמים. כל החברים שלו יושבים וצוחקים ואני
יושבת ומסתכלת עליהם.
בסופו של דבר נרדמתי לאחר מחשבות רבות ובבוקר הרגשתי חדשה וכבר
לא לקחתי בכזאת הגזמה את הכל אלא יותר בפרופורציה.
ואז חשבתי לעצמי איי יאי, סך הכל מעשנים גראס. זה בטח לא נורא
כל כך. סך הכל זה מזיק פחות מסיגריות, ככה לפחות קראתי במחקרים
שפירסמו במפלגה של "עלה ירוק". בקיצור, כבר לא הרגשתי רע כל
כך.
רונן התקשר אליי הרבה באותם ימים. אני זוכרת את זה ונזכרת עד
כמה הייתי מאושרת בימים האלו, הרגשתי נאהבת. בילינו המון:
בריכה, ים, סרטים - היה כל כך כיף. היינו פשוט הולכים ורצים,
נהנים וצוחקים. כל כך הרבה צחקנו ובילינו. לפעמים הוא עדיין
היה לוקח אותי לחברים שלו. אני גם ככה לא רציתי לעשן ואף אחד
לא ניסה לשכנע אותי ולדרדר אותי. ימים מושלמים.

אף אשליה לא יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן, את זה למדתי בבית
החולים הפסיכיאטרי שבו אני מאושפזת כרגע. הנפילה שלי באה ביום
חמישי, זה היה היום הולדת שלו ויצאנו לפאב שם חגגנו עם כל
החברים שלו ואחר כך הלכנו לים לטייל. הכל היה שקט ויפה
ורומנטי.
אחר כך הלכנו אליו הבייתה ועוד כמה חברים באו. החלטתי לנסות
לעשן. ראיתי שזה לא משפיע על רונן בצורה רעה אז למה לא לנסות?
אמרתי לרונן שיכין לי "ראש". ראש זה ביטוי לזה שהוא ממלא את
המבחנה של הבקבוק בגראס. רונן הכין לי ועישנתי את זה. הרגשתי
כאילו תקוע לי מן גוש עשן בריאות והתחלתי להשתעל במשך דקות
ארוכות. הרגשתי סחרחורת איומה ביותר. כל כך רע היה לי.
אחר כך הפסקתי להשתעל וגם הסחרחורת נפסקה והרגשתי מרחפת. איזה
כיף לי...
פרפרים ציפורים... אני מרחפת, טרה-לה-לה-לה. הכל מסתובב... אלא
שאז בבת אחת ירד לי המצב רוח... בעעע - בחילה נוראית. רצתי
לשירותים, וכך הלכה לה ארוחת הצהריים שלי.

כשחזרתי הבייתה הבחילה הנוראית לא עברה. ההרגשה הייתה פשוט
מחליאה ונוראית. למה זה קורה לי? נרדמתי בהרגשה דוחה ובבוקר
ראיתי המון שיחות שלא נענו מרונן.
התקשרתי אליו.
הוא נורא דאג לי אתמול כך אמר. "חחח חפיף, כבר עבר האיכס."
"למה ההרגשה המסריחה?" שאלתי אותו.  הוא ענה שהגראס הספציפי
הזה היה מרוסס.
"טוב," עניתי, "שיהיה".
מערכת היחסים שלנו המשיכה להתפתח. חודשים של אושר רוחני, אושר
בל יאמן - כמה נפלא להיות מאוהבת...
הייתי מאוהבת עד הגג וכלום לא העיב על אושרי. המשכתי לעשן פה
ושם אך הכל היה בסדר, חוויה נוראית כמו הראשונה לא חזרה על
עצמה.

יום אחד אחרי די הרבה חודשי עישון, אושר ואפילו סקס, כי אני את
בתוליי איבדתי לרונן, היה כל כך רומנטי: ישבנו על חוף הים בין
הגלים והשקיעה, בלי אנשים סובבים אותנו.
יום אחד כשישבנו עם חברים שלו לקחתי טריפ. נמאס היה לי לראות
את כולם "דלוקים" ועליי הגראס כבר אינו משפיע.
ה"בום "היה מהיר, והבום שאחריו כואב כל כך...
אני נרדמתי פתאום, או שסתם חלמתי בהקיץ - אני לא מסוגלת להגדיר
זאת, וכשקמתי רונן לא נמצא שם. כשחיפשתי אותו בשאר החדרים
ראיתי אותו שוכב עם אחרת.
רונן שלי, הראשון שלי, האהוב שלי, המלאך שלי, רונן...
איבדתי את עשתונותיי. לא ידעתי מה לעשות והייתי דלוקה על כל
הראש. התחלתי לצרוח וככה רונן קלט אותי, צורחת ומחזיקה את ראשי
בידי .

והנה אני פה, מספרת את סיפורי בשלמותו. אח"כ סופר לי כי את זה
אני לא ידעתי כי לא זכרתי, שלקחתי כד זכוכית וניפצתי אותו
לחברתי על הראש. לא שמתי לב מי היא ורק לשניה עבר פרצופה במוחי
אך לא הייתי מסוגלת לשלב בין המוח לעין ולקלוט מי היא.
היום אני נזכרת. חברתי הטובה ריקי, חברתי מהגן שהייתה אמנם
טיפה פרוצה אבל שמחתי עליה. בכל אופן זרקתי עליה את הכד
ונפלתי. היא פתחה את הראש ואותי אשפזו בבית החולים הזה.
מחכה שהתקופה תגמר.
איך נפלתי ככה?