כל אחד, איש אחד, כמוני וכמוך, הייתה לו חיה חמודה, חיה מקסימה
והוא אהב אותה, רוב הזמן הוא שמר עליה אצלו. לא הראה אותה לאף
אחד. הוא שיחק איתה, התעניין בה, והיא גם עזרה לו במצבים קשים
או סתם כשהוא היה צריך עזרה. לצערו, הוא הבין שלא כל אחד אוהב
את החיה שלו, ואולי חלק מהאנשים מקנאים שיש לו חיה כזו, אז הוא
הסתיר אותה, ולא הוציא אותה בציבור, הוא חשש. החיה הייתה עצובה
וקצת מדוכאת. אבל היא הבינה וחיכתה. אמנם מיום ליום היא נעשתה
קטנה יותר ומפוחדת יותר, אבל היא תמיד הייתה שם.

לאט לאט, האיש גדל והבין, שיש חיות מסוגים שונים, ויש אנשים
מסוגים שונים ולא כולם מסתדרים זה עם זה בהרמוניה. ולכן לאנשים
הקרובים קרובים, אבל הממש קרובים, רק להם, הוא הראה את החיה
שלו, והיא הייתה מאושרת. וכך מעודד ועם ביטחון, שוב הוא החל
להוציא את החיה לטייל, והיא פשוט זרחה וגדלה, והייתה מאושרת.
הרבה מאוד אנשים אחרים קינאו בו שוב על החיה היפה הזאת, והיא
רק הייתה מאושרת. והאיש היה מאושר. היא הסבה לאיש הרבה אושר
(ועושר) והוא היה אסיר תודה לה. הם טיילו ביחד, עשו דברים
ביחד, בנו ביחד, למדו ביחד, הכל ביחד. האיש והחיה. היא גדלה
והתפתחה ודרשה המון.

היא דרשה עוד, תשומת לב, אוכל, השקעה. עכשיו כשהיא הייתה
חופשית, היא לא התכוונה לחזור שוב ולהיות על אש קטנה. היא פרחה
ודרשה. האיש גילה שהוא לא יכול בלי החיה, היא כל עולמו, ועליו
לספק את כל מבוקשה, והיא דרשה. היא הפכה להיות הכל בחייו. הוא
טיפל בה הכי טוב שיכל, ועכשיו היא כבר הייתה ממש ענקית
ומפחידה, אבל האיש אהב אותה והוא לא הכיר כבר שום דבר אחר חוץ
מהחיה שלו. היא גדלה וגדלה וגדלה, עד שלבסוף האיש כבר לא הספיק
לה. בערב אחד בדיוק אחרי שהוא גמר להאכיל אותה בדבר האחרון
שעוד נשאר לו, היא עדיין הייתה רעבה, היא חיפשה מה עוד היא
יכולה לעשות, והיה הרבה מזה, אבל לאיש כבר לא היה כוח, והוא לא
ממש זכר בשביל מה הוא עושה את זה. היא הייתה חיה קצת מופרעת,
ולא ממש מחונכת, כי ככה זה חיות כאלו, היא לא ממש רצתה, אבל לא
הייתה לה ברירה, ובאותו הערב היא זינקה וטרפה את האיש. בינינו
זה לא עשה לה ממש טוב בבטן.

איך סבתא שלי עדיין אומרת, כל דבר טוב במידה.