את רוצה שאני אהיה זו שתגאל אותך. שתמשה אותך מעלה מהתהום
שאליה נפלת, אולי, בגללי. בעזרתי. את חושבת שאני יכולה להיות
הז'אן דארק של הנשיות של שתינו ולהעביר אותך גשרים שאני בעצמי
טבעתי, לאחר שנפלתי מטה מהם. את מאמינה שבכוחות משותפים נחלץ
זו את זו מתסבוכת, ששתינו קשורות בה זמן רב.

נדמה לך שהזמן והנסיון למדו אותי דברים שאת לא השכלת להם.
אבל את טועה.
את חושבת שאני יכולה לזה. איני יכולה לגאול אותך מהבורות, או
האומללות שבה את נמצאת, אלא רק לחלוק איתך את אותה הרגשה
מוכרת, של סכין המפלחת בבשר וקורעת ימים ולילות. ונדמה שתמיד
האמנת בי. אבל האמונה הזו כנראה, לא הספיקה.

כי תמיד כמהתי למשהו שלא יכולתי להרגיש בו, אפילו לא לרגע.

ואולי הבעיה היא.
שאני מאמינה שהם טועים
ושתינו כלל לא מטורפות.